עושים עסק מ-א' עד ת' - האות מ'

משוב

ילד מחבק את אמא שלו




לקח לי נצח לכתוב את המאמר הזה..


במושגים של הרשתות החברתיות חודש הוא נצח, אבל זה פחות העניין, העניין הוא שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה לכתוב כבר יותר מחודש, אבל מתקשה איכשהו לשים את זה ככה על הדף. אז הנצח הוא בעיקר אצלי בראש.


מראש משוב היה המאמר הבא שהתכוונתי לכתוב, כמו גם כל המאמרים הבאים שכתובים מסודר על פי נושאים ב-א"ב ומחכים להכתב.

העניין הוא, שבכל פעם שאני מציפה נושא אני גם קצת מתמודדת איתו מחדש בעצמי, לא בטכניקה, שאותה אני מבצעת בכל מקרה, אלא במהות, בצורך לעצור, להשתהות ובאמת להתבונן או במקרה של משוב, לשאול, ולהקשיב, ואז להקשיב שוב, גם למה שלא נאמר עדיין.


וככה, ביום שהתכוונתי לשבת לכתוב קיבלתי משוב מורכב מלקוח חדש יחסית שלי.

לא הייתי מוכנה לזה וגם לא חשבתי בכלל שהוא צודק, חשבתי וגם עניתי לו, שהציפיות שלו מוגזמות ולא ריאליות, ושאין קסמים בתהליך הייעוץ, ייעוץ זה לא כדור פלא, שמאפשר לך להפסיק לעבוד ולהתחיל להרוויח, זה תהליך, שמכריח אותך להפשיל שרוולים ולעבוד אחרת.

הוא לא הסכים איתי, ואני לא הסכמתי איתו, ואם כי נדמה לי ששנינו מחבבים זה את זו, נפרדנו כך, הייתה דממה.

בסוף השיחה, ישבתי נעלבת.

נעלבתי שהוא לא ראה את כמות ההשקעה שלי, את הכוונות הטובות שלי, אבל בעיקר את העצות שלי, נעלבתי שהוא גם לא יישם כמעט כלום ממה שדיברנו וגם כעס ששום דבר לא קרה, כמו שהוא חלם שיקרה.

נעלבתי שהוא לא לקח אחריות על התהליך, והעמיס עליי את כל הציפיות.

אז נעלבתי.

בערב יצאתי מהמשרד ונזכרתי שבאתי בלי האוטו, ככה שאין לי ברירה אלא לקחת את דמותי הנעלבת ברגל הביתה.


וככה הלכתי, נעלבת.

ואז כועסת נורא ומצדיקה את עצמי.

ואז כועסת על עצמי נורא שאני כועסת עליו נורא.

והמשכתי ללכת, וככל שארכה הדרך, התארכו התובנות, התבהרה החשיבה, ונותרה בהירות.

הזכרתי לעצמי את כל מה שהתכוונתי לכתוב במאמר, חשבתי שזה ממש לא מקרי שאני פוגשת את המשוב הזה במלוא עוצמתו, ואז שאלתי את עצמי - מה את בעצם לומדת מהמשוב שלו?

וכשאפשרתי לענני הכעס להתפזר, יכולתי להיות יותר ברורה לי.

חשבתי שוב על תיאום הציפיות שאני עושה עם הלקוחות שלי. על הנושא הזה של יעדים, שהוא שפה שאני יכולה לדבר אותה מתוך שינה, אבל אולי בשביל חלק מהלקוחות שלי היא סינית ספרותית.

חשבתי לעצמי שהדבר הזה שנקרא תיאום ציפיות חייב להירשם מהרגע הראשון, שאני צריכה להיות הרבה הרבה יותר בהירה במושגים גם למי שבא עם ניסיון פסיכי ולכאורה מכיר הכל בע״פ.

חשבתי על זה שגם אני, בדיוק כמוך. לוקחת ללב משוב אחד קשוח, אבל לא עוצרת כמעט בכלל לחבק משובים טובים. אני אפילו לא שמה לב אליהם.

ובעיקר נזכרתי שבסוף, חלק מהלימוד הוא גם לדעת לדייק את הלקוחות שלנו, כמו שכתבתי בעבר, לא רק דיוק פרופילי, אלא גם כזה אנרגטי, כלומר לקוחות שאנחנו רוצים ויכולים להכיל.

המחשבה הזאת אגב, איפשרה לי לשחרר בחדווה לקוחה אחרת, ולהבין שכמות האנרגיה והמשאבים שאני מוציאה עליה במחשבות פשוט לא משתלמת ולא משנה כמה היא נהדרת.

בעיקר הבנתי, שככל שאני מצליחה להפריד את העיקר מהתפל, את מה שאני שלמה איתו מול מה שלא מוצא חן בעיני אחרים אני פחות ופחות מתרגשת ממשוב.

משוב, הוא היכולת המופלאה שלנו לגדול ולצמוח מתוך ביקורת, הוא נמצא סביבנו כל הזמן.


אנחנו הרי מקבלים פידבקים בתא המשפחתי שלנו מהרגע שאנחנו נולדים ועד לרגע שבו אנחנו נפרדים מהעולם, אנחנו מקבלים פידבקים בכל מערכת יחסים שאנחנו מצויים בה, ארוכה או קצרה, ואפילו מכל מי שפוגש בנו ברחוב, ככה סתם בחיוך.


משוב הוא בחירה, הבחירה האם להיפגע ממשוב קטלני או להרגיש על גג העולם ממשוב חיובי.


אבל אולי בעצם, הכי מומלץ לעשות משהו באמצע, כזה שיאפשר למידה אמיתית מהטוב והרע, שיאפשר לנו לשאול את עצמנו מה נוכל לעשות טוב יותר מחר בבוקר, כדי להיטיב עם הלקוחות שלנו, או כדי להרחיק מאיתנו את אלה שלעולם לא נוכל לרצות?


אם ככה, אז משוב הוא בעצם הרגע הזה שבו אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו כמה אנחנו בכלל מרוצים מעצמנו? לא בקטע שיפוטי ומעליב, בקטע טוב ומלמד.. כמה נעימה לנו העבודה הזאת? הלקוחה הזאת? המקום שבו אנחנו נמצאים? לא נעים? לא נורא.

אנחנו לא עציצים - אנחנו תמיד יכולים לזוז.


וככה קרה, שכשהגעתי הביתה כבר הייתי רגועה.

ידעתי מה אני צריכה לעשות מחר בבוקר כדי להיות טובה יותר ללקוחות הבאים שלי, טובה יותר לעצמי.

וכבר לא נעלבתי, ולא כעסתי בכלל, להפך,

הבנתי למה הוא מרגיש כמו שמרגיש והודיתי לו ביני לבין עצמה על האפשרות שהוא נתן לי להתבונן ולדייק.


בדלת קיבלתי את המשוב החשוב והמרגש ביותר, כזה שחייבים להתייחס אליו ולקחת עמוק ללב.

קוראים לזה חיבוק, והוא בן שש החיבוק הזה.

פוסטים אחרונים

הצג הכול