תוצאות החיפוש

אני רוצה לסגור את העסק. התיישבתי מולה, מגייסת את כל הרצינות שיכולתי. אבל למה לסגור? עוד לא פתחת בכלל.. הלקוחה הראשונה שלי הבריזה לי! היא אמרה ברצינות תהומית.. פעמיים קבענו, ופעמיים זה לא קרה. והכנתי הכל, וסידרתי, והיא לא באה. היא רק בת 13, הלקוחה (שלי, לא שלה), אני מכירה אותה 9 חודשים ויום לפני שהיא נולדה, וכבר בבטן היה לנו ברור שלא מדובר במשהו רגיל, וכבר כתבתי על הדרך המרתקת שהיא עברה בדרך להקמת העסק הראשון שלה – "מניקור לק ג'ל", אבל עכשיו, כשהיא ממש על קו הזינוק, היא רוצה בכלל לסגור. אולי עדיף לאסוף בקבוקים,  בקבוקים לא מבריזים לך.. היא אומרת. ספק לי, ספק לעצמה. את יודעת מותק שלי, אם אני הייתי סוגרת את העסק שלי בגלל הלקוח הראשון שאכזב אותי, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להיות מאושרת היום, כלומר, בטוח שהייתי עובדת במשהו, אבל לא בטוח שזה היה משהו שהיה ממלא אותי כל כך כמו היום. מי היה הלקוח הראשון שאכזב אותך? היא שואלת בעיניים נוצצות. היו הרבה, אני עונה. בתחילת הדרך הייתי בטוחה שכל מי שמתקשר להתעניין כאילו סגר איתי כבר עסקה,  והייתי ממש משקיעה, מכינה הצעת מחיר חגיגית, מתקשרת, מנדנדת, וכשלא ענו לי, או כשמישהו ענה לי ש.. לא... הייתי ממש מתבאסת, הייתי מרגישה כאילו זה לנצח, כאילו הלא הזה, חלחל לכל מילימטר בגוף שלי והפך להיות אני.. חשבתי לסגור, חשבתי לעזוב הכל, חשבתי איזה כיף למי שמקבל משכורת כל חודש, חשבתי שככה זה יהיה לנצח. אבל הייתה לקוחה אחת במיוחד, שהתקשרה וביקשה משהו מאד ספציפי, והייתה לנו כימיה מאד טובה בשיחה, והיה לי ברור שאני יכולה לעשות מעולה את מה שהיא רוצה, ושלחתי לה הצעה, היא ראתה אותה, התלהבה ומיד באותו יום קבענו פגישה. נסעתי לפגישה הזאת מלאה בהתרגשות וציפייה, בידיעה שאם אני לוקחת את הפרויקט הזה, אני יכולה להיות רגועה להרבה מאד זמן, גוף גדול, הכנסה בטוחה, מוניטין חשוב. חניתי בחניון סמוך, יקר להחריד, וחיכיתי בשער שיכניסו אותי, אישורים, שומרים, שער אחד ועוד אחד, זה לקח זמן. אבל בסוף הייתה פגישה מקסימה, לבבית, שתינו תה מגניב, צחקנו, התחלנו לכתוב הכל, וקבענו פגישה נוספת כדי שנוכל לאשר סופית את ההצעה. נו? לפגישה הבאה היא פשוט לא הגיעה. חניתי שוב בחניון, הלכתי שוב מרוגשת עם כל המסמכים שהכנתי, חיכיתי בשער, אבל לא הכניסו אותי. השומרים היו מאד מובכים, אבל זה מה יש... ישבתי שם מחוץ לשער, והתקשרתי, ושלחתי הודעה, וחיכיתי. הייתי בטוחה שנפלה כאן טעות, שהיא בפגישה, שהיא אולי לא ראתה, יותר משעה חיכיתי. אבל היא לא הגיעה. זה היה לפני עשר שנים כמעט, אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול, ועד היום לא שמעתי ממנה. אני יודעת שהיא בסדר, כי היא הגיעה אליי דרך מישהו שאני מכירה, אז בדקתי, אבל זה מה שהיה. זה מאד עצוב, היא אומרת בכנות נוגעת ללב. לא ידעתי את זה.. איזה מזל שהיום את כבר לא שם. זה רק נראה ככה, אני עונה לה, אבל לפעמים אני עוד שם, לפעמים גם אני מתבאסת מאד כשהדברים לא קורים כמו שאני רוצה הנה רק השבוע קיבלתי תשובה שלילית על מכרז שניגשנו אליו בפעם השנייה, נכון, זה לא אישי ולא קשור אליי, ובכל זאת, לא זה תמיד כואב, והנה לקוח אחר חשוב ואסטרטגי, שחשב משום מה שאני עובדת עבורו בהתנדבות, ועד ששנינו הבנו שלא, כבר עבדתי כמה שעות וכמה כעסתי על עצמי שככה התגלגלו הדברים. ולפעמים תהליכים מסתיימים עוד לפני שבכלל הגענו לסוף, כי נגמר התקציב, או הזמן, או המנכ"ל מתחלף או מלחמה או את יודעת.. החיים עצמם.. להיות עצמאית זאת רכבת הרים, יש בה הרבה יותר "לא" מ"כן", לפחות בהתחלה, יש בה רגעים מופלאים של חסד, ורגעים של תסכול תהומי וזה מפחיד נורא. אבל אם לומדים להתיישב בנוחות על הכסא ולסמוך על המעצור, אולי אז אפשר להנות מהנסיעה, להרשות לעצמנו להרגיש את העוצמה של הכאן ועכשיו.. היא בת 13 עוד שניה, זה גיל כזה שמקבלים בו כל חמש דקות החלטה הרת גורל אחרת, ואני יודעת שהיא בסדר, גם היא יודעת שהיא תהיה בסדר.. ואם לא, תמיד אפשר לאסוף בקבוקים...

נראה לי שהתשובה היא כן. אבל מרגיש לי שתסכימו איתי שהשנה במיוחד. שאולי אפילו לא הרגשנו שהיא התחילה, וסימן השאלה היה שם עוד קודם להבנה הזאת שבכלל התחילה שנה. במקצוע שלי בדרך כלל החל מחודש אוקטובר, עת אנחנו נפרדים מהשנה העברית הקודמת, אנחנו גם קצת מתחילים לחבק את זו האזרחית שבאה בעקבותיה. זה חיבור מעניין כזה של שלושה חודשים שבהם נפרדים ומתחילים שנה פעמיים, והם נמזגים זה בזה עד לבואה של שנת המיסים החדשה וההתחלה ה"רשמית" של השנה. בדרך כלל התקופה הזו מלאה בפגישות, בטבלאות, בגרפים, בתוכניות עבודה, בהכנות לשנה הבאה, במחשבות והרהורים על זו שנסתיימה. כמו אצל הלקוחות שלי, גם אצלי, כבר לא מעט שנים שהתקופה הזו היא זמן לסיכומים, למחשבות, לחישובים, להתלבטויות. כמו אצל רבים מהלקוחות שלי, גם אצלי, השנה הזאת נגמרה (והתחילה) אחרת לחלוטין מהחברות שלה. עד השבוע שעבר עוד לבשתי מדים וישנתי על מזרן בחדרים רוחשי נשים ועשייה 24/7, בחוץ רעש הפגזים הרועמים ומידי פעם בפעם קולות אזעקה שמפלחים את הלב. חודשיים וחצי של "אחרי החגים", שנגדעו בשניה והפכו את ה7/10 ליום אחד ארוך במיוחד בלי סוף, בלי התחלה ובלי יותר מידי שאלות על מה יהיה, והרבה מאד התמקדות בכאן ועכשיו, בכאוס ובעשייה מאד משמעותית ובו בעת מאד מנותקת מהעולם היומיומי שלי. אבל עכשיו כשאני סוף סוף בבית, אני מתחילה, כמו רבים מחבריי וחברותיי לאסוף מחדש את מה שהשארתי פה, לפני שיצאנו להפסקת חגים "קלה" שהפכה בין רגע לרבעון. רבים וטובים ממני עוד יסכמו את המראות, את הקולות, את התקופה, אני מוצאת לנכון לכתוב עכשיו רק על ההיבט המקצועי שלנו כבעלי עסקים כדי להזכיר לי ואולי גם לכם שגם מחר השמש תזרח, הציפורים יצייצו, וההוצאות ימשיכו לרדת כאילו כלום לא קרה פה בעצם. אז כמה תובנות ברשותכם. את העסק הראשון שלי (אנחנו סדנאות) פתחתי בשנת 2013, ובזכותו אני בוגרת צוק איתן, שומר חומות, קורונה וסבבי הסלמות עם שמות מוזרים אחרים. או במילים אחרות מי שרוצה יציבות בעסקים – יצטרך כנראה לעבור לשוויץ, כאן זה ישראל, שכונה קשוחה במזרח התיכון, שמכריחה אותנו להסתכל למציאות בעיניים ולהתכונן לכל תרחיש. בצוק איתן כמעט קרסתי עם העסק של עצמי. כשהצלחתי להוציא את הראש מעל למים הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה לי שוב. בשביל שזה לא יקרה לי החלטתי על סכום המשכורת הקבוע שאני נותנת לעצמי ואת היתר אני חוסכת – תמיד תמיד שלושה חודשים קדימה לאפשר לעצמי לעמוד במינימום ההוצאות שלי ובמשכורת שהבטחתי לעצמי. מרגע השמע הגונג, יש לי שלושה חודשים להמציא את עצמי מחדש, זה הכלל. בשביל שזה לא יקרה החלטתי להשקיע בהתפתחות שלי כאשת מקצוע, לתת לעצמי כלים נוספים ולהבטיח שאוכל לתת מענה גם כשהשוק ישתנה. השקעתי בעצמי תואר שני בייעוץ ארגוני, אבל לא הזנחתי גם את לימודי התעודה והכשרות נוספות, ואני עד היום משקיעה – בכל שנה אני מחליטה מה אלמד בשנה הבאה ובמה להתמקצע. זה יכול להיות קורס או לימודים של ממש, ובתנאי שאצא משם חכמה יותר ממה שנכנסתי. זה גם עושה לי שגרה מעניינת יותר, אבל בעיקר משאיר אותי חדה ועירנית כשהשוק משתנה. בשביל שזה לא יקרה, יש לי לא מעט מוצרים שונים מאד בתמהיל, בתמחור, בקהל היעד וכן גם בעסקים השונים. בשביל שזה יוכל לעבוד בחירום, זה חייב לעבוד בשגרה גם אם לא 100% הצלחה. אפילו אש קטנה מספיקה כדי לדעת מה נדרש, ולהשאיר את המנגנון בשליטה. הרעיון הוא לא לפזר את כל הביצים בסל אחד. גם אם בעייני אחרים אני לא "מדוייקת", "ממוקדת", בעייני עצמי אני מספיק ברורה, וזה מוכיח את עצמו. בשביל שזה לא יקרה יצרתי לי עם הזמן תמיכה וליווי של אנשי מקצוע מעולים. חלק מזה עולה לי לא מעט כסף. החלק השני דורש ממני זמן ומשאבים, אבל זה משתלם, כי ברגע האמת אני לא לבד. יש לי עצות טובות מאנשים שעשו את הדרך, שאני סומכת עליהם וזה עצות ששוות הרבה וחוסכות ממני זמן יקר שאין לי. זה לא אומר שאני מיישמת 100% ממה שאומרים לי, אבל אני בהחלט מתייעצת, מקשיבה ונעזרת. למרות שמי שמכיר אותי יודע שאני תמיד "יודעת הכל". אני יודעת שאני לא באמת יודעת הכל, וגם כשאני יודעת שאני יודעת, אני מעדיפה לקבל זויות נוספות. בשביל שזה לא יקרה יצרתי שותפויות טובות בעסק למדתי עם הזמן להכיר ולסמוך על בעלי מקצוע שנותנים שירות כמו שלי ולהעביר אליהם עבודה כשאני לא יכולה לקבל אותה. בשעת חירום זה בדיוק מה שהלקוחות שלי צריכים – מענה, ובמקום לאכול את הלב שאני לא יכולה להיות שם עבורם, למדתי שאני יכולה וצריכה להיות שלמה עם עצמי ולהסכים לשחרר. זה היה ועדיין שיעור מורכב אבל אני לומדת אותו באהבה ובהבנה. בשביל שזה לא יקרה, נשמתי עמוק. הזכרתי לעצמי שכשכל זה יגמר אנחנו אף פעם לא נחזור להיות אותו הדבר, אבל שזה לא בהכרח רע. הזכרתי לעצמי שאנחנו כאנשים צומחים ממשברים ובטח כעם לא תהיה לנו ברירה. הזכרתי לעצמי שאני לא לבד, שאני חלק ממשהו גדול. שאנחנו כבר עברנו כל כך הרבה, נפלנו אינספור פעמים וקמנו והתנערנו בכל פעם, ויש בנו משהו בעם הזה שלנו, שהוא עקשן וסתגלן ואופטימי חסר תקנה, שבגללו אנחנו אמנם לא שוויץ, אבל בזכותו אנחנו מי שאנחנו. אי של שפיות בשכונה הקשוחה הזאת. אחד הדברים הראשונים שעשיתי השבוע היה למלא את קובץ סיכום השנה של 2023 זה קובץ מסורתי שאני שולחת לכל הלקוחות שלי בשנים האחרונות, עם כל מיני שאלות שאמורות לסכם את השנה החולפת ולקבוע יעדים לזאת שמעבר לפינה. אני תמיד עוברת עליו קודם כל בעצמי, אבל השנה מצאתי שאני מתרגשת למלא אותו יותר מתמיד. כי דווקא השקט הזה, ההפסקה הארוכה הזאת שנכפתה עליי /עלינו אפשרה לי לראות דברים בבהירות גדולה יותר. ולכן השנה, אני גם מבטיחה לעצמי לחלק אותו בחרדת קודש ללקוחות שלי (ואם בא לכם גם – רק תגידו לי לאן לשלוח), ולבקש מהם לאפשר לעצמם להציב יעדים של יציבות ותקווה, ולא לפחד להתחיל שנה בסימן שאלה. שתהיה לכולנו שנה של שקט וצמיחה, שנפתיע את עצמנו לטובה, ושנהיה טובים, אחד לשניה, לעצמנו.

זה התחיל מהודעת ווטסאפ מהוססת, שתפסה אותי במשמרת ב' שלי כאמא מנדנדת נדנדות בפארק. היא כתבה שם בקצרה, אני X הגעתי אלייך בעקבות Y ואני אפילו לא יודעת אם תוכלי לעזור לי, אבל אולי אין לי מה להפסיד כבר.. הצעתי שתתקשר למחרת בבוקר ונראה אם יש לי מה להציע ולה מה להרוויח.. היא התחילה את השיחה בהתנצלות, היא לא רוצה לבזבז את הזמן, ולא בטוחה, ולא יודעת, ובכלל, היא כל כך מיואשת שאילולא היא צברה חובות גדולים כל כך, אולי היא כבר הייתה סוגרת הכל והולכת. לפני כמה חודשים חברה לקחה אותה להרצאת מכירות של יועץ עסקי מפורסם, נקרא לו אבי אפרסמוני, והאמת שהשם לא חשוב במיוחד כי יש לו כפילים כאלה, שרק משלמוע את השם שלהם, יוצאות לי קרניים, ולא, לא מקנאה.. תצטרכו להאמין לי. בכל אופן היא נכנסה להרצאה, ולרגע הרגישה קצת כמו ילדה בחנות ממתקים. תביני, היא אומרת, את מגיעה לשם וכל הספרים המבריקים שמספרים סיפור של הצלחה בהישג יד, וכל הדיילים והדיילות מחייכים אליך והאנרגיה, אנרגיה של אמריקה כזה. ואז הוא נכנס לחדר, החלום האמריקאי בהתגלמותו, סיפור הצלחה מהלך בחליפה מחוייטת, והוא מדבר בול על כל מה שכואב לי, ואני מזהה את עצמי כמעט בכל הדוגמאות.. כל אלו גרמו לי להרגיש שבסוף היום אני יוצאת מכאן אחרת, יהיה לי עסק אחר לגמרי ואני הולכת לשנות את המאזן... בסוף ההרצאה יש אפשרות לסדנת המשך, למי שמרגיש שהשינוי הזה חייב לקרות לו אבל עדיין רחוק ממנו ביכולות. העלות היא מטורפת, אבל בחלוקה לתשלומים זה נשמע כמו משהו שיכולתי לעמוד בו, ובכלל, כשאת בתוך האירוע הזה, את משוכנעת שאם רק יהיו לך הכלים הנכונים, את מחזירה את ההשקעה בשניה.. אז לקחתי, פרסתי לאלף תשלומים ויצאנו לדרך... והדרך התארכה. פה עוד יועץ, פה שינוי תדמיתי ומיתוג, פה קמפיין, פה סדנא, החובות נצברו, נפרסו בכל פעם לעוד ועוד ועוד תשלומים. בכל פעם, היא אומרת, הרגשתי יותר קטנה ולא מוצלחת, הרגשתי שלא עמדתי בציפיות של בעלי המקצוע שעבדו איתי, ושאני לא מספיק יודעת. בכל פעם התקשרתי לבטל ואיכשהו מכרו לי חבילה חדשה... ועכשיו, אני בצומת של להיות או לחדול, הבית לא עומד בזה יותר, בן הזוג שלי לא עומד בזה יותר, אני כשלון, ואני אוהבת מאד את מה שאני עושה, אבל לא אוהבת את מה שנהיה מזה לאורך הדרך, ובעיקר לא מבינה מה עוד אני יכולה לעשות כדי לשנות את המאזן כמו שרציתי לפני כן. היא לא הראשונה שמגיעה אליי ככה ולצערי כנראה גם לא תהיה האחרונה. אני מכירה את הדמות, מכירה את כל ההצגות, את כל הספרים, את כל מאמצי השיווק שנעשים מאחורי הקלעים כדי להאכיל את התעשייה המשומנת הזו בעוד ועוד בעלי ובעלות עסקים שמחפשים את המתכון, שרוצים לדעת איך עושים חמש או שש ספרות בארבעה או חמישה חודשים... ואולי אני קצת יורה לעצמי ברגל, אבל זה מרגיש לי שאני פשוט חייבת לשים את זה על השולחן ולהגיד את מה שלכאורה הוא מובן מאילו - שבכל מה שקשור להקמה וניהול של עסקים אין ולא יהיו קסמים. אף פעם, בשום שלב.. אין ולא יכול להיות מתכון אחד גנרי שעובד לכולם, אין ולא יכול להיות תהליך אחד שיכול להבטיח הצלחה אחת לכולם. אין יועץ טוב שיכול לעשות את העבודה במקומי, אין קיצורי דרך, אין עיגולי פינות, אין שפנים ואין כובע, אין יועץ או יועצת שיודעים יותר טוב ממך. אין ולא יהיה. מה כן יש? יש אותך. ואת הסיבה שעומדת מאחורי ההחלטה כבדת המשקל להקים עסק, את החלום שלך לאיך כל הדבר הזה ייראה כשהוא יצליח.. לפעמים הפיצוח של ההחלטה הזאת הוא בפני עצמו תהליך נפרד, והוא שיהפוך את המניע שלך למנוע חד עם ביצועים גבוהים שמחזיק מעמד לאורך זמן. יש את היום יום שלך, רמת התמיכה וההתגייסות של הסביבה, שמעכבת או מקדמת את ההתפתחות של העסק, ויש לה הדנ"א הייחודי שלה והשיטות שלך להרחיק את מי שגוזל ממך משאבים חשובים או לגייס בעלי עניין יקרים. ויש כל כך הרבה שאלות שאדם צריך לשאול את עצמו קודם שהוא בא לבחון את העסק שלו/ה, והן עמוקות, ואינטימיות ולפעמים התשובות עליהן קשות מנשוא ויש להן שורשים כמו טיפול פסיכולוגי לפחות. לא פעם אנשים באים אליי עם רצון גדול לעשות שינוי בעסק, אני רואה את המבט שלהם כשאני מתחילה עם השאלות שלי.. מבט שאומר בעצם: "מה עכשיו כל השאלות האלה? עזבי אותך תני מתכון... תעשי מה שעשית עם ההוא או עם זאת, תגידי כמה פוסטים לכתוב, מה לכתוב שם, ואיפה?" לפעמים אני מצליחה לעצור את הרכבת הדוהרת הזאת, ולהסביר שבשבילי זה לכאורה קל לתת הוראות פשוטות, אבל אני מעדיפה שהעסק שלהם יצליח באמת ושהם ילמדו ללכת לבד, וזה עניין מורכב ועדין יותר שדורש משני הצדדים השתהות, התבוננות ונכונות ללמוד דברים חדשים על עצמנו. עברו מאז השיחה ההיא קצת יותר משלוש שנים, אני מציצה עליה מפעם לפעם, לפעמים ביוזמתה ולפעמים ביוזמתי, ואני גאה בה. מאד. היא אולי עוד משלמת את שכר הלימוד על הייעוץ ההוא, אבל היא כבר לא משתמשת בקמפיינים ממומנים והיא עושה צעדים קטנים, זהירים ואמיצים בדרך להפוך להיות מספר אחת בתחום שלה, היא מדוייקת לעצמה וכשהיא מדוייקת אז גם הלקוחות שלה, יודעים בדיוק לאן להגיע וגם מביאים חברים. ולקינוח עוד טיפ קטן. בחודש האחרון, משום מה מציפות אותי מודעות ממומנות של אותו יועץ מפורסם, הוא עולה אצלי כמעט בכל יום פעמיים ביום עם חליפה, בלי חליפה, מציע לי ללמוד ממנו את הסודות השמורים לקוסמים מסוגו. לא שמאד אכפת לי שמישהו מבזבז כל כך הרבה כסף על לספר לי כמה שהוא מוצלח, אבל זה כן גורם לי לתהות, אם השיטה כל כך מצליחה, למה צריך להתאמץ כל כך כדי להביא לקוחות חדשים כשאפשר פשוט לעשות קסם? חג שמח

כשרק עברנו לראשונה לבית משלנו חיפשתי פינת אוכל שתהיה ביטוי לכל הפנטזיות שהיו לי על עצמי כבעלת בית משלי... ראיתי את עצמי מארחת ומבשלת, מגישה מנות ראשונות בכלים לבנים אחידים, ואחריהן מנות עיקריות וקינוחים בכלים תואמים, לצד כוסות שמפניה וכל הקיטש הזה. את הכלים התואמים וכוסות השמפניה קנינו בסטים כפולים מאיקאה, אבל לכבוד השולחן הסתובבנו בדרום תל אביב לאורכו ולרוחבו של רחוב הרצל, ומשלא מצאנו את שאהבה נפשי המשכנו לכל מיני חנויות רהיטים שמבטיחות חוויית עיצוב במחיר משתלם ומרכזי עיצוב מסוגננים עמוסים בשולחנות מבריקים שמחזירים אליך השתקפות וקריצה שובבה של מחיר מבצע. בסוף, אחרי עשרות ניסיונות מצאנו את האחד. שולחן עץ מלא חום וכבד בצורה מבהילה שמיועד ל-6 סועדים ביום רגיל, ומחביא עמוק בבטן פלטות עץ מתחברות שהופכות אותו לשולחן מפואר ל-20 סועדים, מלווה בכסאות עץ מסורבלים עם כיסוי דמוי עור לבן משל היינו זוג אצילים במאה ה-16, באחוזה שלנו בורסאי, ולא זוג עם תינוקת בדירת 4 חדרים במודיעין. בכל אופן, מצאנו את האחד, והזמנו אותו אחר כבוד לגור איתנו. יום אחד הוא הגיע, המובילים עלו וירדו עם פלטות עץ כבדות ועמלו על ההרכבה המייגעת שלו, ולמרות כל המדידות שעשינו, הסתבר, שהוא אמנם נכנס, אבל אם הוא נכנס, אז אף אחד חוץ ממנו לא נכנס. וכך קרה ש2 מתוך 6 הכסאות המפוארים הוצמדו לקיר, השולחן הוצמד אליהם והשארנו פתח צר למעבר אל ומהמטבח לאנשים. הימים עברו, השולחן נשאר, הצבתי עליו קערה עצומה של נרות גדולים במיוחד (הטעם שלי בעיצוב הוא משהו ששווה לעשות עליו מחקר נפרד יום אחד), והשולחן, שימש עם הזמן לנקודת איסוף חפצים, או במילים אחרות, כל מה שלא היה לו מקום מוגדר (שזה בערך הכל) מצא את דרכו לשולחן. בכל פעם עשינו סדר מחדש, ונשבענו לעצמנו שמעכשיו נשאיר את השולחן המבריק מבריק וחוץ מאוסף הנרות לא יהיה עליו כלום.. אבל אז התפלקה לנו איזה שקית קטנה שמחר צריך לזכור לקחת, צרור מפתחות, קופסא שמישהו אמר שתכף יבוא לאסוף, תיק מהגן, ערימת מכתבים שצריך מתישהו לפתוח, ז'קט קטן, זוג נעליים, סנאי, הציור של הילדה, הקלסר של החשבונות, החיים עצמם. מיותר אולי, אבל בכל זאת אציין, שמעולם לא פתחנו אותו לגודל המלא, גם כי לא באמת היה מספיק מקום לעשות את זה, וגם כי להוציא את המכתבים, הסנאי והקערה היה פרויקט גדול מידי ויותר קל פשוט לפתוח שולחן מתקפל בגינה.. גם לאכול יחד היה מאד קשה, כי הכסאות הצמודים לקיר הוצמדו, ומי שרצה לשבת היה צריך לשבת בשני צידי השולחן הארוכים בסגנון ישיבה אצל פוטין, או זה לצד זה לאורך השולחן שזה מתכון מעניין לנקע בצוואר, עשינו את זה, אבל זה תמיד הרגיש מוזר... במידה רבה, השולחן הזה, כדרכם של שולחנות אוכל שסביבם מתכנסים ומקיימים דינמיקה של בית, ניהל הרבה ממה שקרה אצלנו בימים ההם, אבל לא ראינו את זה אז, היינו עסוקים במירוץ החיים, בילדה שגדלה לנו מול העיניים בתינוק קטן שרק נולד, בעסק החדש, בעבודה, בלהיות זוג צעיר. עד שיום אחד נשברנו. אני אפילו לא זוכרת מה קדם לזה, רק זוכרת את ההחלטה, זוכרת שהרגשנו פתאום שצפוף לנו מידי ושבא לנו להקליל את אווירת המנזר המהגוני שהשולחן הזה הביא איתו, וזה מה שעשינו, פרסמנו מודעה למסירה ושלחנו את השולחן לדרכו. במקומו הבאנו אחד כזה שלא נפתח לשום דבר, והוא אפילו לא מבריק. הוא אובלי ומתוק ומאפשר לכולנו לשבת יחד בגובה העיניים. הוא קטן יחסית ובכל פעם שאנחנו מארחים זוג נוסף, אנחנו צריכים להזיז את הדברים לשיש כדי שלהכל יהיה מקום. אבל זה שווה את זה, בגלל שהוא הפך להיות מקום מרכזי בבית, הוא כבר לא משמש ארכיון לכל אותם דברים שאין להם מקום, למעשה, זה הכריח אותנו למצוא מקום לכל דבר, וטוב שכך. אז אם מרגיש לך שבזבזת עכשיו 5 דקות מהחיים סתם על שולחן ולא תרמת לעסק שלך כלום, אני אבקש רק עוד דקה מזמנך כדי לתת את הקשר בין השולחן ההוא לעסק שלך. היום, כשעיקר העיסוק שלי הוא לבחון ולהתבונן בדינמיקה של עסקים, אני תמיד מתחילה בלחפש את השולחן - מה הדבר הזה, שגורם לאדוות של התנהגות מסויימת ואף אחד לא מבחין בו או לא בהכרח קושר בינו ובין אותם התנהגויות. זה יכול להיות מזגן מעל הראש של העובדים (סיפור ממש אמיתי משבוע שעבר), זה יכול להיות נוהל שקיים כבר שנים ואף אחד לא מבין למה הוא נוצר ומה הוא משרת, אבל כולם ממשיכים לעשות ולקדש, כפתור מסוים במערכת שמוביל לשום מקום, חדר שאף אחד לא טורח לסדר, כסא לא נוח במיוחד... מקומות קטנים כאלה, שאנחנו פוגשים בכל יום אבל לא מכירים בגודל ההשפעה שלהם על העסק שלנו, עלינו. לפעמים כמו שבמקרה של השולחן שלי, זה תוצר של פנטזיות. ציפיות גדולות שלא נעים לנו להודות שטעינו בהן. לפעמים, זה תוצר לוואי של שנים והרגלים שלא עצרנו לחשוב עליהם, ולפעמים, כמו בשבוע שעבר, זה עובד חדש, שמתיישב בעמדה שאף אחד לא ישב בה לפניו וקופא מקור, אבל לא נעים לו להגיד והוא גם לא באמת חושב שיש מה לעשות, (ספויילר, נקודת היציאה של המזגן הוזזה בעבודת צוות מרתקת ולכולם שלום). התפקיד שלי הוא להאיר את ולהעיר על צווארי הבקבוק האלה, ולחשוב יחד על פתרונות אחרים, להציע דרכים חדשות להתבונן על אופן העבודה, אבל בינינו, זה בהחלט משהו שכל אחד יכול/ה (וצריכ/ה) לעשות בעצמו כל הזמן. אז, עכשיו תורך. מה הדבר הזה ששואב ממך יותר אנרגיה ממה שהוא נותן?

לרוב אני כותבת כאן דווקא על הפגישות הקטנות, היזמים בצמיחה שלי, כאלה שהם עסק של איש/ה אחד/ת, גם הם כמובן צריכים כלים ומיומנויות לניהול ותקשורת. אבל האמת שהפעם אני בוחרת לכתוב דווקא אחרי סיום תהליך עם מנכ"ל שבחר בי ללוות אותו' בגלל תהליך משונה שקרה (ולא קרה כמו שהוא רצה שיקרה) בארגון שלו/ והדבר האחרון שהוא חשב (כמו כולנו) שהבעיה היא דווקא אצלו. והיום, אחרי שהתהליך שלנו הסתיים, והכוחות שהוא מצא בעצמו איפשרו לתהליכים אחרים בחברה לקרות בטבעיות, אני יכולה להרשות לעצמי לסכם פה כמה תובנות שכל אחד ואחת יכולים לגדול מהם. אז מה הופך מנהל למנהל טוב? בין אם הכוונה ליזם שמנהל רק את עצמו ובין אם מדובר במנכ"לית של ארגון גדול – או במילים אחרות "תיק ת"א" – חמישה עקרונות שהכי כיף כשנולדים איתם, אבל אפשר גם להתאמן עליהם: תקשורת אפקטיבית מנהלים שמציגים תוצאות טובות יודעים לתקשר היטב עם הסביבה ולרתום את האנשים החשובים להצלחתם למען המטרה. בין אם זה העובדים שלכם, הלקוחות שלכם, הספקים שלכם או סתם החברים מהצבא - למדו להגיד מה אתם רוצים ועבדו על הדרך שבה אתם מתקשרים עם אנשים. תתפלאו כמה דלתות נפתחות וכמה הזדמנויות תגלו עבור הארגון שלכם. למעשה המשמעות היא שככל שנהיה יותר מדויקים ונגיד למי שיושב מולנו מה חשוב לנו, ככה הסיכוי שבאמת נשיג את זה הוא גדול. זה אולי נשמע פשוט, אולי אפילו פשוט מידי. אבל אם זה היה כזה פשוט אז זה פשוט היה קורה, אבל זה לא, זה קשה, וקשה במיוחד לנשים (זה מחקרים אומרים, לא אני), אבל הבשורה המשמחת היא, שאפשר (ואפילו רצוי) להתאמן על זה. אז הנה הצעד הראשון בדרך לשם: לפני שאתם נכנסים לפגישה / מתחילים את היום / משלחים את המוצר, שאלו רגע את עצמכם – מה הכי הייתי רוצה שיקרה? מה הייתי רוצה שיגידו? יחשבו? ירגישו? או לחילופין – מה הייתי רוצה להשיג? זה אולי נשמע קצת טיפשי. אבל רובנו, נכנסים לפגישות האלה מבלי להערך אליהן. מבלי להחליט – מה אנחנו רוצים שייצא מהן, ולא שמים את זה על השולחן. וזה כבר.. הצעד הבא. הרגע שבו הדברים קורים בצורה אפקטיבית באמת הוא הרגע שבו לומדים להגיד את זה בקול רם. כשמתחילים את הפגישה באמירה מדויקת על "עם מה אנחנו רוצים לצאת ממנה?", מה חשוב לנו להשיג? יצירתיות וסתגלנות מנהלים טובים יודעים להסתגל בצורה אפקטיבית לשינויים ורואים בטעויות הזדמנות ללמידה וצמיחה. סתגלנות מתאפשרת בעיקר כשיש מקום ליצירתיות, ויצירתיות מתאפשרת – כל הזמן. התחילו בשינויים קטנים. תזיזו את הספה, תזמינו מנה שאין לכם מושג מה היא. תלבשו צבע שלא הייתם מעיזים. צאו לשאוף אויר באמצע היום. אכלו ארוחת ערב בחדר השינה. צבעו את הקיר בסגול. תעשו שינויים כל יום או פעם בשבוע או מבחינתי תסמנו ביומן פעם בחודש יום שהוא "יום השינויים", שבו עושים דברים אחרת לגמרי. האמת שזה ממש ממש לא משנה מה תעשו ובלבד שתעשו. יצירתיות בשעת משבר מתאפשרת כשאנחנו נותנים לה קודם להכנס לחיי היום יום ולומדים לא לפחד ממנה. קבלת החלטות מהירה ונחושה מנהלים מוצלחים יודעים שהם לא יכולים להמתין עם קבלת החלטות, עד שיהיו בידיהם כל הנתונים האמינים והמושלמים ביותר. הם מבינים שלעיתים קרובות קבלת ההחלטה הלא נכונה עדיפה מלא לקבל החלטה כלל. מכירים את הזוגות האלה או החבורות שיכולים להעביר ערב שלם ב"לא נעים לי...": אולי נלך לאכול משהו? לא אכפת לי, בכיף, מה שבא לך לי לא משנה, רק אם בא לך אין לי בעיה, אם בא לך אז נלך סבבה, אז לאן נלך? לא אכפת לי, אני זורם על הכל... אם התסריט הזה נשמע לך מוכר, אם אתם מסוג האנשים ש"זורמים" כל הזמן, התאמנו בדיוק על השריר הזה – למדו לקבל החלטות (גם אם הן קטנות וטיפשיות כמו לאיזה מסעדה יוצאים הערב) ולהגיד בקול מה חשוב לכם ומה הקווים האדומים שלכם. ככל שתתאמנו על זה בדברים הקטנים, יהיה קל יותר לממש את זה בעסק, זה לא אומר להיות פחות פשרנים וותרנים, אבל זה כן אומר – לדעת לקבל החלטות במקומות שקל מאד למסמס מבלי להרגיש "שתלטנים". תכנון רוב המנכ"לים יודעים שהם צריכים להשקיע מחשבה במטרות לטווח ארוך, קצר ובינוני. עם זאת, רובנו, ובוודאי כשישראלים, משקיעים המון בטווח הקצר ומעט מאד (אם בכלל) בטווח הארוך. מנהלים מצטיינים משקיעים זמן רב יותר בצורה משמעותית במחשבה על המטרות לטווח ארוך. לעצמאיים תחום התכנון חשוב פי כמה וכמה, מאחר והם לרוב פועלים בתוך בועה וללא ביקורת (להבדיל מהמנכ"ל בארגון). ולפעמים נזכרים, רק כשמאוחר מידי. אז גם אם נדמה לכם שזמן התכנון "שואב" את היכולת "לעבוד" – למדו להשקיע בו ואל תתפתו לוותר עליו. הפתרון הפשוט הוא לקבוע פגישות תכנון ביומן כפגישה לכל דבר, אחרת קל מאד ללכת למקומות אחרים, אחד הציטוטים האהובים עליי בהקשר הזה הוא של אברהם לינקולן שאמר "אם היו נותנים לי 8 שעות לכרות עץ, הייתי משקיע 6 מהן בהשחזה של הגרזן" זה משפט יפה בעייני שנכון לתת לו מקום גם בעסקים. אמינות אמינות היא תכונה טובה תמיד, ובכלל תמיד טוב להיות כנים. אבל בכל הקשור לעמידה בראש ארגון, מחקרים מוכיחים כי מנהלים טובים הם אלו שמביאים תוצאות באופן עקבי ואמין, וממלאים אחר התחייבויותיהם באופן שוטף. לאנשים שנחשבים אמינים יש סיכוי גבוה פי 15 להצליח בתפקידם כמנכ"לים. או במילים אחרות – רוצים להצליח? תפסיקו לשקר. כן, גם שקרים קטנים נחשב לשקר, ובעיקר – לעצמכם. היו כנים עם עצמכם וכנים כלפי מצבו של הארגון שלכם. יש לנו נטיה חברתית (או מחלה לאומית) כזאת "לעגל פינות". להגיד "יהיה בסדר". זאת מחלה קשה מאד לעסק. גם אם היום אתם לבד בסירה שלכם, יבוא יום ותרצו לגדול (זאת הסיבה שאתם קוראים עכשיו את המאמר הזה, לא?). קחו בחשבון שהעובדים שלכם יעשו בדיוק את מה שאתם עושים, וילמדו לעגל פינות בדיוק כמוכם. ולפעמים היום הזה מגיע יותר מהר ממה שחושבים. אז עשו לעצמכם כלל, היו ישרים ואמינים, גם אם אף אחד לא רואה. בעידן שבו תוכנות של בינה מלכותית יכולות בהינף מקלדת לכתוב תוכנית עסקית, או חמשיר, ולצייר את השירים של שלמה ארצי, או עכבר יושב על הירח, בעלי עסקים "קטנים" או גדולים יכולים למצוא את עצמם מוצפים בכלים, וידע בלי להתאמץ בכלל. זה טוב בעייני, וזה חשוב, אבל בשביל להצליח זה פשוט לא מספיק. כלים וידע יכולים למנף אתכם ואת הארגון שבראשו אתם עומדים. לכוון. לדייק ולמקד את הפעולות הנדרשות כדי להצליח. אבל ההצלחה האמיתית מתאפשרת רק כאשר המנכ"ל או המנכ"לית שבכם תכנסו "ישיבת הנהלה" קבועה עם כל ששת הכובעים שלכם, ותחשבו איפה תרצו להיות בשנה הקרובה, בשנתיים הקרובות.. ואחריה תעמוד למבחן יכולת ההתמדה, גם ברגעים הטובים, וגם ברגעים הקשים, כשאתם מוצפים בעבודה וכשהטלפון לא מצלצל. גם ברגעים האלה אל תוותרו על עמדת הניהול – הציבו יעדים ברורים לכל מחלקה ב"ארגון" ועקבו אחריהם כל הזמן. בהצלחה

כששואלים אותך – מי את/ה? מה את/ה עונה? מפעם לפעם אני מוצאת את עצמי ממלאה איזה טופס – לגן, לביה"ס, לחוגים, למכרזים. כמעט תמיד אני מתבקשת לענות ולהגדיר את העיסוק שלי – מיליון חלוניות קטנות ששואלות אותי מי אני בעצם. ולרוב אפשרות אחת שלכאורה (לפחות מבחינת הרשויות) מסכמת את מי שאני - "עצמאי/ת". בשנים האחרונות זכיתי לעבוד עם שני סוגים של ארגונים. ארגונים גדולים – לא תאגידי ענק, אבל גדולים מספיק כדי שאפשר יהיה לקרוא להם גדולים, ועסקים קטנים (שאני אישית יותר אוהבת לקרוא להם "עסקים בצמיחה") בכל אופן, הרוב המכריע של מנהלים או מנהלות של "עסקים בצמיחה" יענו את אותה התשובה כשישאלו אותם – מה אתם עושים? והתשובה היא: עצמאי/ת. עסק "קטן"? עצמאי? עצמאית? טיפ מספר 1 – תפסיקו עם זה. תתחילו לחשוב כמו אירגון המילה עצמאיים לא מספרת לי כלום על עצמכם, חוץ מהעובדה שאתם יודעים להסתדר "לבד". בכל פעם שמישהו שואל אתכם מה אתם עושים, ואתם עונים "עצמאיים" - אתם בעצם מאבדים לקוח פוטנציאלי נוסף. בעייני זה נכון גם למילה – עסק קטן, שהשימוש בה מצמצם אתכם ומשאיר אתכם "קטנים". בעידן המודרני מאתגר מאד להיות בעלי עסקים. אנחנו one man / woman show. הדרישות מאתנו גבוהות והציפיות שלנו מעצמנו גבוהות אפילו יותר.. אנחנו מוצפים בכלים ואפשרויות, במידע וידע, ומוותרים עליהם או עושים בהם שימוש לא נכון, או מתמקדים באפיק אחד וזונחים את היתר. אני אוהבת מאד את השיוט התמידי שלי בין שני העולמות. כזה שמאפשר לי לזהות את היתרונות המובהקים שיש לספינה גדולה, עתירת משאבים ויכולות. ובעלי תפקידים, כמו הארגונים שאני עובדת איתם, ואת אלו הטמונים דווקא בגמישות, הסתגלנות והיכולות להגיב במהירות של הסירות ה"קטנות", שאני זוכה ללוות. לאלה, וגם לאלה יש הרבה מאד מה ללמוד זה מזה, ואני משתדלת ביום יום שלי, לחשוף את שני הצדדים ללמידה הזאת בדיוק. אני רוצה לנצל את ההזדמנות במאמר הזה ללמוד מהארגונים הגדולים. ללמוד לנווט את הסירה שלכם בכמה שפחות מאמץ ומבלי לוותר על עצמכם. אז מה בעצם ההבדל בין הארגונים הגדולים לארגון שלכם? משאבים, מוניטין, יכולות, פלחי שוק ועוד. הכל נכון. אבל ההבדל הכי גדול בעייני טמון במבנה הארגוני. ככלל, המבנה הארגוני יכול להשתנות מארגון לארגון בצורתו, גודלו, הגדרות התפקיד וכו', אבל תמיד יתקיימו בו (בהנחה שמדובר בארגון טוב) שישה תפקידים מרכזיים: מחקר ופיתוח – אחראיים להביא לארגון את הדבר הבא, לשפר את המוצרים והשירותים הנוכחיים, להיות כל הזמן עם היד על הדופק לגבי מגמות בשוק, בעולם, ללמוד ולהכשיר וכו'. שיווק (ומכירות) – אחראיים על תחום קהל היעד של הארגון – פילוח קהל מדויק, מיתוג הארגון, פנייה לקהל היעד, בניית אסטרטגייה סביב מוצרים וכן פניה וסגירת המכירה. תפעול – אחראים על שרשרת האספקה בפועל, אריזה, ייצור, או מתן שירות במקרה של חברת שרותים. משאבי אנוש – אחראיים על כח האדם של הארגון, על המשאב האנושי, רווחה, חוזים, דאגה לפרט, מניעת שחיקה, הכשרה, שמירה על העובדים והעצמתם. כספים – אחראים על הזרימה השוטפת של הארגון, בניית תקציבים, גבייה, הנפקת חשבונות, מדידת רווחיות, מעקב ועוד. ומנכ"ל/ית – אחראי/ת לתכלול חמשת התפקידים האחראים, מחזיק/ה אצלו/ה את כל הכלים והנתונים כדי לאפשר לעצמו לקבל החלטות טובות מספיק ובעיקר לנהל. מנכ"ל/ית טוב/ה מנהל/ת למעשה כל הזמן שני ארגונים במקביל - את הארגון של היום ואת הארגון שהוא או היא חולמים עליו בטווח הרחוק יותר. אצל רוב העצמאים שאני מלווה, אני נתקלת שוב ושוב בצדדים הרבה יותר דומיננטיים בעסק, שבכל פעם צד אחד נוטה להיות דומיננטי יותר על חשבון היתר. לרוב יהיה זה השיווק – בוסטים של שיווק, קמפיינים ממומנים, פוסטים, סרטונים ומה לא.. וכשאלו מצליחים סוף סוף לשאת פירות, נמצא את מחלקת ה"תפעול" עובדת בשיא לתת את התוצר הטוב ביותר. מחלקת הכספים אצל רוב העצמאיים היא מחלקת חירום, עובדת רק כשאין ברירה, כשפתאום מקבלים איזה מכתב מדאיג מביטוח לאומי, או צריכים להגיש דוחות, כשצריך לגבות כסף שמשום מה לא גבה את עצמו.. מעטים המקרים שבהם נמצא מחלקת מחקר ופיתוח מתפקדת, ושלא נדבר על משאבי אנוש – ההון האנושי אצל עצמאיים ועצמאיות רבים הוא הנכס הכי פחות חשוב ומתוחזק, במילים אחרות, זו המחלקה המוזנחת ביותר. והמנכ"ל, ובכן, הוא או היא, עסוקים תדירות בכיבוי שריפות, ריצה מצד אחד של רצפת היצור לצידה השני. דמיינו רגע את הסירה הקטנה הזאת, מטלטלת לה במים הסוערים ממילא. פעם המשקל בצד הזה ופעם בזה, בכל פעם שהמים גועשים. הניסיון לייצב אותה גוזל מהקברניט את כוחותיו האחרונים. רוצים לחשוב כמו ארגון גדול? מנו מנכ"ל/ית לארגון שלכם. או במילים אחרות, פנו לעצמכם את הזמן לנהל את העסק שלכם, ובדקו מה נעשה בכל אחד מהכובעים האחרים שלכם. הכינו תוכנית עבודה שלוקחת בחשבון את כל אחת מחמשת המחלקות האחרות בארגון. תחליטו מה צריך להתבצע השנה בכל אחת מהמחלקות, תחליטו מי צריך לבצע את השינויים האלה ומתי. שאלו את עצמכם האם תעזרו בסמנכ"לים מבחוץ? האם תשאירו את התחום תחת אחריותכם הבלעדית, מה צריך לקרות כדי שתבצעו את הכל על הצד הטוב ביותר? היו המנכ"לים של הארגון שלכם, בדקו אחת לשבוע או שבועיים מול תוכנית העבודה מה בוצע ומה לא.. הגדירו יעדים מדידים ומדויקים לכל תחום, כאלו שתוכלו לעמוד בהם מצד אחד ושיאתגרו אתכם מצד שני. מה שווה לדרוש מעצמכם בכובעים המשתנים? הנה כמה דוגמאות: מחקר ופיתוח – מה קורה בתחום שלכם בעולם? מה הלקוחות שלכם מקבלים במקומות אחרים? אילו כלים חדשים יצאו לשוק לאחרונה? תיאוריות? ספרים? סמנו לעצמכם זמן מוגדר להתפתחות, ללמידה, כחלק אינטגרלי מהעסק ואל תתייחסו לזמן הזה בביטול. שיווק (ומכירות) – הגדרתם אסטרטגיה ברורה? המיתוג שלכם הוא בדיוק מה שחלמתם עליו? מעולה, עכשיו היו עם היד על הדופק, נטרו ביצועים, בידקו תוצאות והקדישו זמן מוגדר לכל פלטפורמה שבחרתם לקדם בה את העסק שלכם. ספונטני זה אחלה, אבל זה רק התוספת על הבסיס. תפעול – האם הלקוחות שלכם מרוצים ממה שהם מקבלים? האם אפשר לשפר את השירות שניתן? למקסם את העלויות? לתת מוצר טוב יותר? התשובה היא כן – תמיד אפשר יותר טוב, הגדירו לעצמכם זמן קבוע לחשיבה מתוכננת בדיוק על זה. כספים – אם הכסף שלכם מגיע בדיוק בזמן – הרווחתם, המצב שלכם כבר הרבה יותר טוב, אבל הוא יכול להשתפר, בנו תוכנית תקציבית ברורה, והקדישו זמן להבין את הכסף שלכם טוב יותר, בדקו את עצמכם, נטרו את התוצאות, את המגמות ולימדו בכל פעם משהו שעדיין לא ידעתם על הכסף שלכם, קצת בכל פעם. משאבי אנוש – אם הייתם שכירים, הייתם מצפים מהארגון לדאוג לרווחתכם, הייתם מצפים מהארגון שידאג לתנאים טובים, לסביבת עבודה מתאימה, וליום גיבוש מידי פעם. אז הרי החדשות: אתם הארגון. אם אתם לא תדאגו לעצמכם, אף אחד לא ידאג לכם, ולכן, הקדישו חלק מהזמן – לעצמכם, בלי נקיפות מצפון, בלי הסברים, אווררו את עצמכם, תאכלו טוב, תשתו טוב, ותעשו משהו שיגרום לאחרים לרצות לבוא לעבוד אצלכם, כי עובד טוב זה עובד שטוב לו, גם אם הוא העובד של עצמו. מה יהפוך אתכם למנכ"לים המוצלחים של הארגון שלכם? יש לי כמה כלים מעולים שיהפכו אתכם לגרסא קצת יותר טובה של עצמכם, אבל זה יקרה במאמר הבא (שווה לחכות!)

איזה כיף לנו כאן בישראל, אנחנו מסכמים את השנה פעמיים. ומתחילים שנה – פעמיים. וזה כשלעצמו, מעבר לשפע ארוחות הערב וההזדמנות לחגוג, מהווה בפן העסקי, עוד הזדמנות לתיקון, לשיפור, לחישוב מסלול מחדש. כמובן, אפשר לחשב מסלול מחדש בכל רגע נתון, אף אחד לא אומר שחייב לסגור או לפתוח שנה בשביל זה, אבל, אם כבר מציינים שינוי, למה לא להשתנות איתו? בכל סוף שנה, אני עושה את מה שאני מצפה מהלקוחות שלי לעשות.. אני עוצרת רגע את שטף העבודה, קובעת לי זמן ביומן, מכינה כוס תה וסוגרת אחריי את הדלת. אם הייתה לי מזכירה, הייתי מבקשת ממנה יפה לא להעביר לי שיחות, אבל אין לי, אז אני פשוט מכבה את ההתראות ומתכנסת. ואז אני נוברת בארכיון, אני מפשפשת הלוך ושוב בין המסמכים הישנים, מטיילת בין התיקיות השונות, צוללת אל העבר, אל מה שרציתי להיות, אל מה שתכננתי ולא הספקתי, אל חזון שכתבתי, מטרות שניסחתי בהקפדה, ושואלת את עצמי – מה נשתנה? זה לא שאני כותבת אותם ואז סוגרת ומחכה שיתגשמו, בכל תחילת שנה אני מבהירה אותם וגוזרת את הכל למטרות חודשיות, שבועיות ואפילו יומיות. כמעט בכל בוקר אני מקבלת תזכורת לכל מה שמחכה לי באותו היום. זה נשמע עמוס, אבל זה הרבה יותר פשוט ממה שחושבים, ובוודאי הרבה יותר אפקטיבי מלבהות במסך ולתהות "איך אני יכולה לקדם את העסק שלי?"... אבל... למרות כל התכנונים והדיוקים, לחיים יש קצב משל עצמם, לעיתים גם לי דברים פשוט "זולגים מבין האצבעות", או פתאום קורים דברים שלא תכננתי ומכריחים אותי להתייחס גם אליהם, לפעמים נוצרת הזדמנות חדשה, כזאת שבכלל לא חלמתי עליה, או הזדמנות שהייתה על הפרק הופכת ללא רלוונטית או לא מעניינת או גם וגם, אנשים חדשים נכנסים לחיי וממלאים אותם ברעיונות חדשים, החיים קורים... בדיוק בשביל זה נועדת העצירה הזאת שלי עם עצמי. היא מכריחה אותי להכיר (לטוב ולרע) בדרך שעשיתי בשנה האחרונה, להסתכל לה בעיניים ולשאול את עצמי אם זה בכלל מתאים לי, או מה אני מבקשת לעצמי השנה שיהיה אחרת או שיהיה יותר ממנו. בדיוק בשביל התהליך הזה לפני כמה שנים הכנתי עבור הלקוחות שלי מסמך סיכום שנה, אני אוהבת אותו כי הוא שואל שאלות שדייקנו עם השנים בפגישות הסיכום, כי הוא מביא לידי ביטוי את העסק של האדם ואת האדם שבעסק, אבל בעיקר כי הוא מאפשר את הנבירה הזאת בלי מאמץ מיוחד ואת המיקוד במטרות של השנה הבאה בכמה שעות. אני אפילו ממלאה אותו בעצמי ומתמוגגת בכל פעם מחדש לפגוש אותו בשנה שנגמרת, ולהשוות את מה שרציתי עם מה שקרה בפועל. אז הנה ההמלצה שלי, אנחנו לקראת מחציתו של דצמבר, שהוא לרוב אחד העמוסים. בתוך כל הברדק הזה ולמרות שאולי זאת נראית כמו משימה בלתי אפשרית, פנו רגע, נעצו ביומן כמה שעות שלכם עם עצמכם, ממש דייט, אפשר בים, אפשר ביער, במשרד או בפינת העבודה, זה באמת לא משנה, כבו את ההתראות, פתחו את התיקיות ושבו לסכם את השנה – במספרים, בתהליכים, בחלומות, בהזדמנויות, ולדייק את השנה הבאה. אל תתנו לרגע הזה לחלוף לידכם, הוא חשוב מידי מכדי להתעלם ממנו. ואם תרצו את הקובץ שלי, רק תגידו ואשלח בשמחה.

לפני שישה חודשים הגיח לחיינו בסערה (ממש בסערה) טומי החמוד. בגדול, כאילו מה הוא קשור? החיים שלנו כבר היו לנו מאד ברורים. הגדולים גדולים. אנחנו אנחנו. היו לנו יעדים לכל דבר ומטרות ברורות, למרות כל הקורונה והשביתות והמבצעים הצבאיים, למדנו להסתדר והצלחנו לנהל שגרות יום די ברורות ומסודרות. או במילים אחרות, הסתגלנו לשגרה הבלתי שגרתית שלנו. אבל אז הגיע טומי, ועשה את מה שתינוקות בגילו עושים, וזה להיות בעיקר תינוק. ובכן, תינוק קטן לאנשים שרוצים בכל מחיר לשמור על שגרת היום שלהם, יכול להיות לפעמים אתגר גדול, גם אם מדובר בתינוק חייכן ומתוק, שעושה כמיטב יכולתו להשתלב וללכת עם הזרם (איזה ברירה יש לו?). בכל מקרה, אצלי, העשייה בנקודת הזמן שטומי נולד בה, הייתה בזינוק כל כך משמעותי בהרבה מאד אספקטים, והרגשתי כאילו שכל הדבר הזה, כל מה שאני עושה, כל העסקים שלי, היוזמות שלי, הקריירה שלי, כל מי שאני בעצם עומד למבחן. ואצל בעלי, החזרה לשגרה בשדה התעופה עם תום הקורונה, הכריחה אותו להיות נוכח הרבה יותר מהרגיל בעבודה, ולוותר במידה מסוימת על הספורט ועל לא מעט מקום לעצמו שהיה לו לפני כן. השבועות הראשונים אתגרו את כולנו במיוחד. תוסיפו לכל האקשן הזה חופש גדול עם שלושה ילדים בבית. עננת שביתה לפניו ואחריו, וזה די ברור שקשה מאד לנהל את כל הפרוצדורה הזאת בלי להשתגע. זה לא שלא שמחנו. שמחנו מאד, באמת, מהרגע הראשון. אבל גם הבנו שהחיים כמו שהכרנו אותם משתנים לנו עכשיו שוב. לטוב ולרע, וגם, אולי בניגוד לכל מה שחשבתי בעבר - ההבנה הזאת שילדים הם לא רק שמחה, אלא גם דאגות חדשות, הקרבות נוספות, לחץ ולא מעט כסף, ושבתוך כל האירוע הזה, נצטרך למצוא מחדש את המסלול שלנו, האישי, הזוגי, המשפחתי. בתוך כל אלה, מצאתי את עצמי נעזרת במשפט שאני נוטה להגיד הרבה מאד ללקוחות שלי - "צריך להיות בתנועה... ולזכור שכל תנועה היא תנועה, לעלות על הגלגל ולהתחיל להזיז אותו, קצת. קטן כזה, בלי לכעוס על מה שלא, עם הרבה עידוד למה שכן". כלומר, גם תנועה איטית, קטנה ומצ'וקמקת קדימה היא עדיין תנועה והיא עדיפה על כלום. צעדים קטנים מאד יקדמו אותנו הרבה יותר מאשר לא לצעוד בכלל. לכולנו יש רגעים כאלה, שהכל נראה גדול מידי. מפחיד מידי. קשה מידי. לכולנו יש תקופות שלא בא לנו כלום, ולא נראה לנו שיש טעם, זה לא בהכרח דיכאון (אם כי לפעמים שווה לבדוק גם את זה). לפעמים זה פשוט הרגע הזה, שבו הדברים פשוט לא קורים כמו שתכננו שיקרו.. לפעמים זה קורה בגלל לידה, או חלילה אובדן של אדם יקר. לפעמים זה הוואקום הזה שמחלחל כשיש הרבה מאד עשייה ומעט מאד תוצאות. לפעמים משבר בזוגיות או עם אחד הילדים. יש אנשים שבשבילם הגשם הראשון הוא מבשר רעות, בלי שום אג'נדה. ויש את אלה שדווקא מבשרי הקיץ מלחיצים אותם. אנחנו שונים ושונות זה מזו. יש לנו כפתורי הפעלה שונים וגם כפתורי כיבוי וכיבוי עצמי שונים. היום, שישה חודשים אחרי, אני יודעת להגיד מה רבה הייתה תרומתם של הצעדים הקטנים, כמה הם עזרו לי לשמור על הכשירות על השפיות והערנות. ואני עוד מרשה לעצמי בחלק מהימים לקחת צעד אחורה כדי לבסס את אלה שיבואו אחריו. ובכלל, למרות שאני אדם חדור מטרות, ויש לי רשימת יעדים לכל דבר (באמת, לכל דבר), ואני יודעת בדיוק מתי אני רוצה להשיג מה.. ואיך.. למדתי עם הזמן (עוד הרבה הרבה לפני שטומי המתוק נולד) שאני יכולה לעשות רק את מה שאני יכולה לעשות ולפעמים, זה למרות הכל, לא מספיק. ולכן, לפעמים אני כן עושה לעצמי הנחות. אני כן מאפשרת לעצמי להזיז ליעד שקבעתי את התאריך שקבעתי, כי להלחם בעצמי להגיע לשם יהיה פשוט חסר תועלת, או להגמיש קצת את הקריטריונים ולהחליט ביני לביני שמותר לי לפעמים לעגל לעצמי איזה פינה קטנה ולא להיות מושלמת. אבל הכי חשוב - להפסיק לכעוס על מה שלא עשיתי ולשמוח על מה שכן הצלחתי לעשות.. כי החיים לימדו אותי שלכעוס על עצמי לא יביא תועלת, ולכן אני מרשה לעצמי לפרגן לעצמי על הדברים הקטנים, גם כאן אבל לא רק.. בשורה התחתונה, זה בכלל לא משנה באיזה מקצוע בחרתם, ומה גורם לכם להתעכב קצת, אתם לא לבד. זה רק נראה כאילו כולם סופר מאושרים, מוצלחים, מרוויחים ועושים. אבל היום, אחרי אינספור שיחות עם בעלי עסקים, ואחרי שאני מכירה היטב את העסק שלהם ואת איך שהוא נראה מבחוץ (אבל הכי הכי חשוב את איך שהוא באמת מבפנים..) אני יכולה להגיד בבטחון שבעולם המדומה שלנו, יש הרבה מאד מקום לאמת. בראש ובראשונה לזאת שתאפשרו לחלחל לעצמכם - תתחילו בנשימה עמוקה ובצעד ראשון של התבוננות. העצירה הבאה היא לא "בריחה" מהעסק שלך, היא יכולה להיות באותה מידה מקפצה. ועוד דבר שלמדתי במעלה הדרך והתחדד לי ביתר שאת בתקופת ה"טומי", לפעמים כאבים, הם פשוט כאבי גדילה. כשאנחנו מגדלים את התינוק הראשון שלנו (או לחילופין בשנים הראשונות בעסק) כל לילה לבן נראה לנו כמו נצח, וכל בכי מרגיש כאילו הוא שם בשביל להשאר ולעולם לא נקבל חזרה את התינוק החייכן והמתוק שהיה כאן אתמול... או את העסק שחלמנו עליו... אבל לפעמים כל מה שצריך הוא סבלנות, התמדה וחמלה. אחרי אלה תבוא ההבנה שיום אחד אחרי הלילות הלבנים והבכי, תצוץ לה משום מקום שן, שאיתה אפשר יהיה לטרוף את העולם. קרדיט לתמונה - טובי ארבל המוכשרת וטומי הדוגמן החמוד

יש לך דף ועט לידך אני שואלת אותה? בלב ליבו של שיטפון הדברים שהיא אומרת, כמו מנסה לרגע להאט עבורה את הקצב. כן, היא עונה, כמו תמיד.. מעולה, אז תרשמי בבקשה את המילה הבאה עם סימן קריאה וקו למטה ואחר כך תמשיכי.. "וודאות!" היא רושמת וממשיכה לדבר. אבל לרגע הקצב הופך איטי יותר. משתהה. היא נושמת בין לבין, ממשיכה ומדייקת את מה שחשוב לה והעין מידי פעם פוזלת אל המילה המסתורית שזה עתה נכתבה על ידה מבלי לעמוד על פשרה. היא מוצפת. כבר תקופה ארוכה שהיא רוצה לעשות קורס און ליין והיא נאבקת באימת הטכנולוגיה ומתקשה לראות את עצמה מצלמת את עצמה, וזה נגרר ונגרר. עד שהיא כבר לא בטוחה למה היא בכלל הייתה צריכה את זה. בטיפולים חמסה חמסה הכל הולך טוב, אבל אין לה כבר כוחות כי היא עייפה מכל המסביב. אז היא מגיעה מותשת, ופה ושם כל מיני עניינים קטנים של פה ושם וצריך להמשיך ולשווק ולהביא את המוצר החדש עוד צעד קדימה. ובעיקר - היא לא יודעת איך תסגור את החודש. האם היא יכולה או לא יכולה להתחייב? והלחץ, ובן הזוג, והילדים, והעבודה שהיא עזבה לא מזמן כשהרגישה מספיק בטוחה, אולי בכל זאת זה לא היה הזמן המתאים עדיין? בסוף היא נעצרת. זהו. היא נאנחת, הייתי צריכה להוציא את זה, אז מה את אומרת על מה שאמרתי? לפני שאספר מה אמרתי, אני רוצה לקחת אותך איתי אחורה בזמן. לפני בערך שלוש שנים לקוחה הציעה שנחליף את הפגישות הקבועות שלנו בפגישות סקייפ. אמרתי שאני מוכנה לנסות אבל יש לי תחושה שזה לא יעבוד. אין תחליף לחוויה הפיזית אמרתי לה אז. לזה שאני רואה את הלבן של העיניים שלך ויודעת למה את מתכוונת אולי עוד לפני שאת אפילו יודעת למה את מתכוונת. בסוף ניסינו, ובאמת היה לא טוב. שום דבר לא עבד כמו שצריך ומהר מאד וויתרנו על החוויה המפוקפקת. ואז באה הקורונה. ובלית ברירה עברתי גם אני לעולם הזה של פגישות מרחוק. בהתחלה רק שמתי את הרגל במים. עשיתי רק "מה שהיה חייב". אבל עם הזמן, העמקתי עוד ועוד עד שזה הפך להרגל, והמים כבר לא קרים לי בכלל, ואני יודעת בדיוק איפה לדרוך, וזה אפילו נעים. זה לא אומר שוויתרתי לחלוטין על הצורך לפגוש אנשים, מפעם לפעם זה עוד קורה. אבל כעיקרון, יש לי כמה וכמה לקוחות שאמנם מעולם לא פגשתי בחיים האמיתיים, אבל אני מרגישה קרובה אליהם לפעמים יותר מאנשים אחרים, שאני פוגשת כמעט על בסיס יומיומי. הקורונה, עשתה בשנתיים שינוים עצומים בכל כך הרבה שווקים ותחומים, באיך שאנחנו רואים את עצמנו, את זמן האיכות שלנו, את מקום העבודה שלנו ואת אופן העבודה שלנו, שווקים שלמים נסגרו ואחרים נפתחו באחת, גבולות פיזיים נסגרו בצורה הרמטית מצד אחד בעוד שגבולות וירטואליים הלכו ונפתחו, זה תהליך מעניין שמכריח את כולנו להשתנות בהתאם. בעלי העסקים שאני מלווה לומדים כמו השוק כולו, להסתגל, וזה שיעור קשוח. כי אם בשנתיים האחרונות היה נדמה ש"כולם מסתגלים" ואין לדעת מה יביא יום, הרי שעכשיו, אני פוגשת הרבה מאד בעלי עסקים שמשוכנעים שכולם "חזרו לשגרה" חוץ מהם. שרק עליהם נגזר להסתגל, ולהמציא את עצמם מחדש. ואפילו שזה לא ממש מדויק. אלו התחושות. בין אם מדובר בארגון של איש אחד או בארגון גדול, תמיד איפה שהוא בקודקוד שלו, יחלקו את התקופה ללפני ואחרי הקורונה וידברו את השינויים, ככאלה שמכריחים את בעל העסק להתקדם במים סוערים. לבד. עם הזמן למדתי להרגיש אותם גם דרך המסך. זה לא קורה במפגש הראשון, גם לא בשני, אבל לאט לאט זה קורה. עם הזמן המרחק מהקליניקה המתוקה שלה בצפון למשרד שלי במודיעין מצטמצם ואני מחזיקה לה יד וירטואלית ומבקשת ממנה למצוא לרגע את המקומות בהם יש בחייה וודאות, את העוגנים, לאו דווקא העסקיים. אחרי יותר מ-20 שנים במקום עבודה אחד, ועם ריטואל מאד ברור של סדר יום, ברור לי שוודאות היא חלק מובנה מהדנ"א שלה. היא הרי לא מפחדת לעבוד קשה, זה בכלל לא הסיפור, אבל עד לפני כמה חודשים היה לו"ז ברור, מובנה, היו משימות ובכל סוף משימה הייתה תוצאה מובהקת. והיום, היא זורעת זרעים ומכסה ומשקה והולכת שוב ושוב בשדות, ולעיתים משהו נובט אבל רוב הזמן לא. וגם כשנובט, זה קטן כל כך, ויקח זמן עד שיגדל. זה הכי מפתה בעולם לענות לה על מה שהציפה – תעשי ככה וככה. צלמי ככה וככה. לעשות סדר. אבל זה לא יכול לעמוד לבד בזכות עצמו. הכלים המעשיים חייבים לבוא עם משהו רגשי יותר. כולנו מחפשים וודאות, אני אומרת לה. וודאות מאפשרת לנו הרבה מאד מקום של גדילה. של צמיחה. אבל צריך ללכת בה על חבל דק, כי אין באמת וודאות בחיים. מי שנשען על לקוח, שמהווה אחוז ניכר מההכנסה החודשית שלו – יגלה מתישהו שיום אחד הרומן הזה עשוי להסתיים והוא עשוי למצוא את עצמו מתחיל מאפס כמעט את פעולות השיווק. מי שנשען על רשת חברתית אחת ושם בה את כל הקלפים הכי חזקים שלו – יכול לגלות ביום אחד שהיא נמכרה למישהו שמשנה את כללי המשחק מיסודם. מי שנשענת רק על הכישורים והיכולות הייחודיים שלה, על מערכת ספציפית, על התנהגות צרכנית מסויימת – הכל, הכל בר חלוף והכל יכול להשתנות כל הזמן. ומי שחשוב שחוסר וודאות היא נחלתם של העצמאיים בלבד, ייצא וילמד את שוק העבודה הנוכחי ויווכח ששכירים חטפו על ימין ועל שמאל, וגם בועת ההייטק הולכת ונמסה לתוך עצמה, כי אין באמת וודאות. מה כן? יש עוגנים. קטנים. שאני ממליצה לאמץ לחיקנו, וליצור קצת בהירות בתוך אי הוודאות. בשלב ראשון ובגלל שבסוף כסף תמיד מניע את מצב הרוח, אני תמיד ממליצה לעצמאיים לנהל חשבון בנק נפרד לעסק ולהתחייב בינם לבין חשבון הבנק הפרטי שלהם על הכנסה חודשית ברורה. גם אם זה סכום קטן, ובלבד שיהיה קבוע, אפשר להעלות אותו בצורה הדרגתית כל רבעון, אפשר להחליט שבדצמבר מעבירים "מענק". אבל ההתחייבות הזאת, מאפשרת לנו לבחון את התזרים בצורה עתידית ונותנת טווח של בטחון שבו ה"וודאות" הזאת מתאפשרת. גם פגישות קבועות, אפילו אם אנחנו לבד בעסק, פגישות קבועות עם עצמנו בתחילת חודש - להצבת יעדים. בסוף חודש כדי לוודא שעמדנו בהם. פגישות גבייה או שיווק, או סתם ישיבות הנהלה, שבהם בוחנים חלקים שונים בעסק. עוגנים קטנים כאלה מאפשרים וודאות ושלא נדבר על שיפור בניהול הזמן שהן מעניקות לנו. איזה עוד עוגנים אפשר לשים? תלוי בסוג העסק ובדנ"א שלכם כאנשים. אני בגדול חושבת שכל מה שיעשה טוב ויחזיר את האנרגיה לחייכם, יהיה טוב. בכלל לא חשוב בעייני שלא הכל יהיה עסקי, אבל כן חשוב לשאול את השאלות הנכונות על העסק שלכם – איפה נמצאות הנקודות שבהן יש וודאות (מדומה), ואיפה כדאי לשים קצת יותר עוגנים כדי לייצר יציבות שתגזול מכם קצת פחות משאבים ואנרגיות? בהצלחה

שיפה ושונה תהיה השנה אשר מתחילהלה.... בואו נעשה שניה תרגיל, מה אתם מאחלים לעצמכם השנה? שניה, לפני שאתם ממשיכים לקרוא עד הסוף, שאלו את עצמכם בבקשה את השאלות הבאות: מה אתם באמת מאחלים לעצמכם השנה? מה יעשה את השנה הקרובה "שנה טובה"? מה יעשה אתכם מאושרים? בריאות? סיפוק? זוגיות? כסף? אחלה. כמה כסף? אל תענו כמה שיותר, תנו לזה רגע - כמה כסף? כמה הייתם רוצים להכניס מידי חודש? למה דווקא המספר הזה? מה הסכום הזה יעזור לכם להגשים? עכשיו עצמו רגע עיניים ותנו לזה תשובה מהלב. אגב, את אותה השאלה אפשר לדייק בכל פרמטר אחר שאתם מאחלים לעצמכם (מהי בריאות – כיעד? מה יגרום לכם להגיד בסוף השנה וואלה – אני בריא/ה?) ברשותכם נחזור לכסף, אני לא נביאה, אבל מספיק שנים במקצוע כדי להרשות לעצמי להגיד שאם שלפתם תשובה בלי לחשוב עליה, נגיד מיליונים או כמה שיותר, הסיכוי שתצליחו להתקרב אליה השנה – נמוך. אל תתרגזו, חכו רגע, סיפור קצר, מסר, כלי עבודה ואחר כך אולי נחשוב על זה שוב ביחד. כשבא אלי לקוח, וזה בכלל לא משנה מה גודל העסק שלו או שלה, אני שואלת תמיד – כמה תרצה או תרצי להרוויח? והנה התשובה הכה ישראלית הנפוצה: כמה שיותר. אוקי, אני שואלת שוב, אבל כמה? לאיזה סיכום כיוונת? בתשעים אחוז מהמקרים אני זוכה למבט כזה, שמרגיש לי כאילו האיש או האישה שמולי תוהים אם הם עשו בשכל ששכרו אותי ללוות אותם, ואז למשיכת כתפיים המלווה באמירה חד משמעית – ברור לך שאני רוצה להרוויח כמה שיותר, לא? אבל זה לא תלוי בי, זה תלוי ב: שוק / מצב / מצב בטחוני / בחירות / קורונה / מתחרים / לקוחות / שיווק – יו ניים איט. אני תמיד מהנהנת, כי כולם תמיד צודקים. ובכל זאת. אני שואלת, נניח, שהייתי מחפשת עובד, בדיוק בדיוק בתחום שלך, ונניח שהיית עונה על המודעה שלי ושוקל לעבוד אצלי, ונניח שהעבודה שהייתי מציעה לך, היא בדיוק מה שאתה עושה היום, כולל הכל – גם התפעול עצמו אבל גם כל המסביב, האדמינסטרציה, כאבי הראש, ניהול העובדים, הטלפונים מהבנק, החוסר בשעות השינה, הכל כלול. כמה היית מוכן לקבל ממני על זה? 2,000 ₪ זה בסדר? מה פתאום?! הם מזדעקים, לעשות את כל זה בשביל 2,000 ₪? את נורמלית? אוקי,. 3,000? לא... לא.. לא... וככה אנחנו מתחילים פינג פונג כזה, אני שואלת, והם עונים, עד שיש בחדר סכום שמניח את הדעת. עכשיו אפשר להתחיל לעבוד. תראו, אנחנו הישראלים, יש לנו כל כך הרבה תכונות טובות, אבל תכנון היא לא ממש אחת מהן. כל כך הרבה בעלי עסקים שאני פוגשת לא קובעים בשום שלב יעדים, לא לפני שהם מקימים את העסק, ולא אחר כך, לא כאלה מספריים, לא איכותיים, לא יעדי ביצוע, שום יעדים. הם פותחים עסק כי הם מעולים במה שהם עושים, אבל שאלת ה"כמה מביאים הבייתה בסוף החודש" נשארת תמיד שאלה פתוחה כזאת, שתלויה בהכל, רק לא בהם. שלא נדבר בכלל על זה שרוב בעלי העסקים הצומחים לא מפרידים את חשבון הבנק שלהם מהחשבון הביתי, ולא מנהלים רישומים מסודרים מלבד "פנקס הקבלות". ככה שגם אם הם קובעים יעדים, קשה להם מאד לעקוב אחריהם בצורה מסודרת ולעשות מקצה שיפורים או שימורים. קביעת יעדים היא אחד הכלים המרכזיים בעיני בתכנון לטווח קצר וארוך, והיא נכונה לכל אספקט בחיים שלנו ובוודאי לזה העסקי. שלא תבינו לא נכון, אני עצמי לא תמיד עבדתי ככה. כשהקמתי את החברה הראשונה שלי, לפני כמעט עשור, לא קבעתי לה יעדים בכלל, חשבתי שאני טובה מאד במה שאני עושה, שהשוק צריך את מה שיש לי להציע וזהו, שכל מה שנשאר זה שהכוכבים יסתדרו כמו שהם אמורים ואני על הגל ... לצערי, זה לא קרה. ליקום היו תוכניות אחרות ולקחה לי שנה מורכבת וקשה בשביל להבין שבשביל לעשות שינוי ולהתקדם אני קודם כל צריכה להחליט לאן אני בכלל רוצה להגיע, ולמה אני רוצה להגיע דווקא לשם. וככה מצאתי את עצמי בפעם הראשונה יושבת, ושואלת את עצמי, כותבת ומוחקת, מדייקת ותוהה ואז כותבת יעדים לעסק ברמה התלת שנתית, ואז השנתית, וגוזרת מהן את ההבנה של מה אני צריכה לעשות מידי יום בשביל להגיע לאן שאני רוצה להגיע. היום אני כבר גוזרת יעדים ברמה החודשית והיומית מתוך תוכנית עבודה גדולה יותר. תעירו אותי באמצע הלילה אני יודעת לדקלם את היעדים שלי וגם כמה אני רחוקה או קרובה אליהם, ומה צריך לקרות כדי שזה יהיה שם ... (תהיו חברים, אל תעירו אותי באמצע הלילה, זאת הייתה דוגמא) ואפילו שזה נשמע סופר מתוכנן, אני משאירה לי גם לא מעט מקום לספונטניות, ומוכנה לסלוח לעצמי כשביום מסוים או בחודש מסוים אני לא מגיעה בדיוק לאן שרציתי או מפספסת. להפך, אני תמיד מזכירה לעצמי להסתכל על מה שכן – על מה שהצלחתי, על מה שניסיתי ולא נשא פרי, וגם על מה שאפילו לא קבעתי כיעד וקרה מעצמו. בימים הקרובים תהיו וודאי מוצפים בשנה טובה מכל כיוון, אבל בינינו, את הברכה הכי טובה, את השנה הכי טובה רק אנחנו יכולים להעניק לעצמנו, ובשביל שהיא תהיה שנה כזאת טובה, על באמת, חובה עלינו לברר קודם בינינו לבינינו מה יהפוך אותה לטובה כזאת, מה צריך לקרות כדי שנרגיש שזה שווה את זה, ולמה זה דווקא מה שצריך לקרות. שבו עם עצמכם או עם אדם אהוב, דייקו את עצמכם מה באמת יעשה את השנה הזאת טובה עבורי? איזה יעדים הייתם רוצים להשיג ובאיזה תחום? יש אנשים שנכון להם לקבוע 5 יעדים, ויש כאלה שמסתדרים מעולה עם 50. אתם יודעים הכי טוב מה עושה לכם טוב. כתבו אותם, עצם כתיבת היעדים היא חצי התחייבות שלנו בפני עצמנו. זה ממש לא קטע עסקי בלבד, זה תרגיל מעולה לעשות גם עם הילדים, או עם מי שאינו עצמאי. והסוד הוא לא בתשובות, אלא בדיוק של השאלה, והמוכנות שלנו לענות בכנות ובתום לב: למה דווקא הסכום הזה? מה הוא מאפשר, ולמה מה שהוא מאפשר יעשה אותי מאושר/ת? שתהיה שנה טובה ומדויקת!

מזג האויר שהתבהר בבת אחת הוציא בשבוע האחרון הרבה מאד הורים וילדים אל הפארקים הסמוכים לבית שלנו. וככה יצא שנאלצתי להסכים להיגרר אחרי הקטנצ'יק לאחה"צ בפארק כשהוא על גלגיליות ואני, סתם מתגלגלת.. איזה מתוק! אמרה לי אישה אחת שהתיישבה בסמוך, תראי איך הוא קם כל רגע וממשיך בכזה בטחון. בחיים צריך לדעת לקום מנפילות. ממש כל הכבוד לו. וזה נכון, הוא באמת מתוק (זה בלי קשר), אחרי כל נפילה מרשימה, (וכל אחת הייתה יותר מרשימה מהקודמת) הוא התרומם וחייך חיוך רחב והמשיך לצלוע את דרכו חבוט וחבול (אבל מחויך) בין שאר הילדים בפארק. בחיים באמת צריך לדעת לקום מנפילות. ניהול סיכונים אבל אני דווקא פירגנתי לעצמי הפעם, ושמחתי, שלמרות כל הפרצופים הזועפים שלו לפני שיצאנו, הצבתי גבולות מאד ברורים בדמות קסדה ומגיני ברכיים וידיים. נכון שאם זה היה תלוי רק בי, הייתי עוטפת את כולו בפצפצים, כי אני כבר מכירה היטב את כישורי ההתרסקות שלו, אבל במסגרת הערכת ניהול הסיכונים הבריאה שעשיתי עם עצמי ועם הפרצוף הזועף שלו, החלטתי שזה הכי טוב שיש. בשביל שנינו. וזה גם תמצית העניין – אנחנו מנהלים סיכונים כל הזמן, מול הילדים שלנו, מול בני ובנות הזוג, בהחלטות בתא המשפחתי, בהחלטה הגורלית המתקרבת - איפה לקיים את החג... חלקנו עושים את זה במודע, וחלקנו פשוט עושים את זה, אבל אנחנו עושים את זה כל הזמן כמעט בכל מקום. ועדיין, בהרבה מאד עסקים התחום הזה הוא אפור, מוזנח ולא "מנוהל". עד ש.... מגיע הסיכון ולעיתים זה מעט מידי ומאוחר מידי. בתמצית, תחום ניהול הסיכונים הוא רחב, מסובך ומפורט ולפעמים נדמה שבשביל לעשות אותו צריך דוקטורט לכלכלה, אבל הבטחתי לעצמי (ולכם) בתחילת הדרך שנעשה את הכל פשוט ככל האפשר, אז אני מקדישה דקת קריאה אחת להסבר על מה זה בכלל ואז דקה נוספת לאיך עושים את זה ומבטיחה שהדברים רלוונטיים גם לארגונים גדולים וגם לעסקים צומחים: מה זה "ניהול סיכונים" בתחום העסקי? כל סיכון, יוגדר ככזה אם יש בו איזשהו חשש להפסד, יצירת אי וודאות, פגיעה או נזק לעסק – בתחום הכלכלי זה לכאורה נורא מובהק, אבל גם פגיעה בתשתיות, בכח אדם, במורל, בתפקוד וכו' בהיקפים משתנים עשויה להוות סיכון קיומי לעסק. בבואנו לנתח ולנהל את הסיכון נבקש למעשה לתת מענה יזום בצורה של מניעה או תוכניות מגירה להתמודדות עם הסיכון האפשרי: סיכון ברמת התחום (תפעול, פיננסי, אסטרטגי, רגולטורי, תדמיתי, בטיחות, אקולוגי וכו'). סיכון ברמת תהליכים שונים (על רצפת הייצור, בקבלת ההחלטות, בהתנהלות מול הלקוח וכו') סיכון ברמת השוק - הלקוחות וקהל היעד ונסיבות משתנות סיכון ברמת פרויקט, או מערכת ספציפית סיכון ברמת המשאבים ועוד היד נטויה... ישנם עשרות סוגי סיכונים והם משתנים מעסק לעסק, ממחלקה למחלקה ומקום למקום, סיכון של עסק אחד בהחלט יכול להוות הזדמנות גם בשביל העסק הזה אבל גם בשביל עסק אחר. סקר ניהול סיכונים הוא כלי לאיתור נקודות כשל ותורפה בארגון על מנת לאפשר התמודדות נכונה יותר ברגע המשבר או הפיכת הסיכון להזדמנות מבעוד מועד. ניהול סיכונים הוא תהליך מעגלי - זיהוי הסיכון בישיבת סיעור מוחות של כל הנוגעים בדבר, מאפשרים לנוכחים להציף ולהעלות את כל הסיכונים האפשריים העולים על הדעת לארגון עצמו או לפרויקט / מוצר: מגיפה עולמית, מלחמה, סגירת שוק מסוים ליבוא או ייצוא, מיתון במשק, טרנד חדש, ועוד התייחסויות להיבטים ייחודיים של הפרויקט / המוצר / הארגון. כל אחד ואחת מהזוית שלו או שלה. הערכת הסיכון וניתוח בשלב הזה נצטרך להסביר לעצמנו מה הופך את הסיכון רלוונטי וספציפי עבורנו, כלומר, לכל תהליך כזה ישנו פוטנציאל לזיהוי של עשרות סיכונים, מובן ששום ארגון לא יכול לתת מענה לכל הסיכונים הפוטנציאלים- זה ידרוש זמן רב ומשאבים ויוציא אותנו מאיזון.. לכן יש לזקק את הסיכונים המשמעותיים ביותר- ננסח נוסחא משותפת, שערכיה שווים ובה ננסח את הפרמטרים על פיהם יבוצע הדירוג, ולאחר מכן את הסקאלה המספרית אשר לפיה כל סיכון ידורג לצד הערכת עלות הנזק המשוער כבסיס להשוואה מול עלות הטיפול בסיכון. במילים אחרות מה המשמעויות שלו, ובאיזה סבירות הוא אכן עשוי להתרחש ולפגוע בעסק, מה הסיבה שאנחנו בכלל מעלים אותו במסגרת הזאת ומה מידת הנזק שהוא עשוי לגרום אל מול מידת התועלת בפתרון מניעתי? נגדיר את הפעולות הנדרשות לצמצום / מניעה שלו: פעולות למניעה: הפסקת פעילות, חידוד נהלים, שינוי התהליך, הכשרת כ"א וכו'. פעולות לצמצום החומרה / הסתברות: פיקוח צמוד, חובת דיווח, התאמת הכישורים לצרכים וכו'. פעולות העברה: נקיטת צעדים להעברת ההתחייבות לגורם שלישי, לדוגמא: ביטוח, מיקור חוץ וכו'. פעולות הכלה: קבלת הסיכון והכנת תוכניות מגירה להתמודדות במידה ויקרה. נטמיע את המשימות הנדרשות מתוך הפעולות אל תוך תוכנית עבודה ברורה ומסודרת עם חלוקת אחריות, הגדרת תפקידים, תאריך לביצוע – ולסיום נבצע בקרה וניטור. תהליכי ניהול סיכונים הינם תהליכים רציפים ודינמיים, ארגון חכם הוא ארגון שבו התהליך לא מסתיים לעולם, להיפך, הוא מוטמע היטב כחלק משגרות הניהול של העסק ומאפשר להציף סיכונים חדשים או צווארי בקבוק שנולדו מתוך המפגשים הקודמים. בין אם אתם עסק גדול או קטן, בין אם אתם עמוסים או פנויים, ההמלצה (הרותחת) שלי אליכם היא לקיים ישיבה כזאת ולשריין מראש מועדים במהלך השנה לקיום ישיבות מעקב וניטור. חג אביב שמח!

כולם זורקים מספרים. בדומינוס זורקים חתיכה מהמגש. בפייבוקס מציעים להעביר 30% פחות לנשים, במשביר עושים 30% הנחה על איפור... זורקים מספרים. השבוע יתפרסמו בכל מיני מקומות ברחבי הארץ נתונים מדויקים, מחקרים מהוללים ושאר מילים גדולות עם כותרות דרמטיות, כתבים רציניים בחליפה מגוהצת ידווחו עם מבט עצוב בעיניים על "מגמה מטרידה" כלשהי, וירחון מסליל עם אישה יפה, בשיער מתבדר בשער, יעשה כתבה (ממומנת, על ידן כמובן) על 15 הנשים שעשו משהו, ברשויות המקומיות העשירות שכרו את טובי המרצים להסביר לקהל הפתוח על הנשים שעשו היסטוריה / כסף / הצליחו לשלב קריירה מוצלחת עם אמהות וספורט, ובחנויות הספרים כבר עושים מבצעים על ספרי העצמה נשית. אז מה יהיה המסר הכללי בסוף הפסטיבל? ובכן, בגדול, שאנחנו מרוויחות פחות, הרבה פחות כשכירות, שמסתובבות בינינו הרבה פחות מנכ"ליות, דירקטוריות, מנהלות במגזר הציבורי, פחות פרופסוריות, ופחות מנהלות בתי חולים, וזוהי תמונת מצב חלקית בלבד, ואז יבואו המחקרים שיסבירו שאנחנו מרוויחות פחות כי יש בינינו הרבה פחות מנכ"ליות, דירקטוריות וכו'.. מחקרים מהשנים האחרונות מוכיחים שגם עצמאיות מרוויחות פחות ממקביליהן העצמאיים. אבל אני לא צריכה מחקרים, אני נתקלת בתופעה הזאת מידי יום ביומו. מידי יום ביומו אני יושבת עם שני המינים, ושניהם נפלאים בעייני, והנה התופעה כמו שהיא קורת אצלי בחדר / במחשב: רוב מוחלט של הגברים – משדרים הצלחה, מדברים על כסף בגובה העיניים, מעריכים את עצמם הרבה יותר ממה שהם באמת מבחינת ניסיון ויכולות. רוב מוחלט של הנשים – מתביישות בהצלחה שלהן או מייחסות אותה ל... מזל, בני משפחה אחרים, נסיבות וכו', מדברות על כסף עם לשון דבוקה בבהלה, מעריכות את עצמן הרבה פחות ממה שהן באמת מבחינת ניסיון ויכולות, מתנצלות בלי סוף. אז למה זה קורה לנו? לא יודעת, לא חקרתי. אני רק יכולה לשער שיש כמה סיבות מצטברות, ובכל זאת.. אנחנו (מי יותר ומי פחות) מסומנות ומוסללות לתפקיד ההורי שלנו מאז ומעולם, אפילו מי שזכתה לעבור שירות צבאי שיוויוני בתפקיד מקביל לגבר ובהצלחה דומה, תגיע ביום מן הימים לצוואר הבקבוק הזה חזרה - בכל ראיון עבודה אנחנו נשאלות (בצורה ישירה או עקיפה) על המשפחה שלנו, או על הכוונה להביא ילדים בעתיד ועל ההשפעה של זה על מקום העבודה או במילים אחרות – איך תסתדרי? מי עוזר לך? ואם אנחנו לא נשאלות בקול, זה לרוב נאמר בחדרי חדרים מאחורי גבנו, ולעתים אפילו מונע מאיתנו זימון לראיון. החברה, על הגברים והנשים שבה, מלמדת אותנו להתפשר, לקחת מה שיש. האמהות שלנו מלמדות אותנו את מה שלימדו אותן והאבות שלנו "מפחדים ומגוננים" עלינו, עד כדי כך שבפועל, אנחנו קצת יותר מצומצמות ממה שאנחנו יכולות באמת להיות. עד כדי כך שאנחנו שוכחות שאנחנו יכולות לבד. שמגיע לנו גם, שאנחנו מתביישות לבקש יותר, שאנחנו מתקשות לתמחר את השירותים שלנו, שאנחנו מפחדות להעיז לגשת לתפקידי ניהול, או למכרזים, או לשווק את עצמנו ללקוחות. ולא כי אנחנו חוששות מאיך שנעשה את התפקיד, אלא מהפחד שמישהו יחשוב שאנחנו חיות בסרט שהגשנו מלכתחילה. עד כדי כך. בבוא היום אנחנו מתחתנות עם אהוב ליבנו, והוא אחלה, באמת, אם הוא אבא סבבה כזה, אז החברות שלנו יגידו בחצי קנאה – איך הוא עוזר לך? זכית! אם הוא כזה שבועד הורים, וגם עושה כביסה – בכלל הסתדרת.. עם הזמן, יהיו לנו פחות ופחות חברים גברים, חוץ מה"חברים שלו" ובני הזוג של "החברות שלנו", אבל לשבת סתם ככה לקפה עם חבר גבר ולדבר על החיים עצמם, יהיה משונה, וככה קורה שעם הזמן כולנו שומעים יותר ויותר קולות שדומים לנו, הנשים לנשים, הגברים לגברים, ומייצרים לעצמנו תפיסת עולם מאד חד מימדית על גברים ונשים. וכששומעים קולות שדומים לנו, ולא מכירים את העולמות השונים (והם שונים, גם אם הם שווים), מתחילים לדבר בסטטיסטיקות, ובאחוזים, וכל שאלה בראיון עבודה הופכת לפוגענית וכל אמירה למכעיסה, וכל צד נכנס לפינה שלו ומתגונן. זכיתי שיש לי כל כך הרבה חברים גברים, שמאפשרים לי גישה לנקודת המבט שלהם, ששואלים, שמספרים, שמשתפים, חלקם גסי רוח ומספרים בדיחות שהופכות את האוזניים הכי לבנות לאדומות, וחלקם רגישים ואכפתיים בצורה יוצאת דופן. זכיתי שיש לי אבא שעבר איתי את הדרך הזאת, מהיום שבו נולדתי (אבא שלי לא רצה בנות בכלל!) ועד היום. שאני יכולה להגיד שהוא אחד החברים הכי קרובים אליי ואחד הגברים הכי שיוויוניים שאני מכירה (הוא גם מאלה שעושים לפעמים אוזניים אדומות בדיבורים, אבל במעשים – הוא אלוף העולם). ושיש לי אמא, שלימדה אותי לעמוד על שלי ולדרוש את מה שמגיע לי, ובעיקר תמיד הייתה שם בשביל להזכיר לי לחלום. זכיתי שהתחתנתי עם האיש הכי מדהים בעולם שכל הזמן רק מגדיל לי את הכנפיים ומזכיר לי את מה שגם אני לפעמים שוכחת על עצמי, והוא גם אלוף בכביסה, ואבא מדהים, ויודע שהוא כזה ושאין שום פרס שמקבלים על זה בסוף. אבל לא כולן זכו. אז מה אפשר לעשות כדי להגדיל את הרווח המשותף? חוץ מלראות את הכתבה הנהדרת של רותם סלע, חוץ מלצקצק או לענות תשובה מתגוננת מהבטן, אפשר בתור התחלה, לדבר על זה, בצורה השקופה והברורה ביותר. זאת לא רק האחריות שלנו הנשים להתמודד עם כל הפחדים והביקורת, זאת גם האחריות הגברית לעשות את העולם הזה נכון יותר עבור החצי השני, עבור הדורות הבאים. לא לגונן, לא לשמור, לא להמנע, כן לאפשר, לברר, להבין. ואז להסתכל על עצמנו טוב טוב במראה – האם באמת ובתמים עשינו כל מה שאפשר כדי שמקום העבודה שלנו יהיה הוגן יותר? האם מנענו ממישהי/ו כניסה לתפקיד בגלל הנחת יסוד שלנו ולא בגלל פרמטר מקצועי אמיתי? האם אנחנו מאפשרים לכל מי שיושב/ת בחדר להתבטא? האם ביקשנו מה שאנחנו באמת חושבות שמגיע לנו והעזנו להתמודד עם מה שאנחנו חושבות על עצמנו לטוב או לרע? האם אמרנו את מה שאנחנו חושבות באמת? האם לקחנו אחריות על המצב, או חיכינו שיבוא האביר על הסוס הלבן ויעלה לנו את המשכורת / יקדם אותנו בתפקיד / יאפשר לנו לדבר? אין תשובה אחת, יש דרך, שכולנו צריכים לעבור כחברה, כי לא רק אנחנו מפסידות, הארגונים מפסידים נקודת מבט מרתקת ויכולת מופלאה לאזן ולהפחית מתחים, והחברה מפסידה גישות אחרות, סגנונות אחרים, קולות אחרים, והעתיד של כולנו טמון ביכולת שלנו להיות קצת יותר.