כסף ...
או למה יש לאחרים יותר מז״ל?
בשישי האחרון עמדתי בתור לתור לדגים.
זאת לא שגיאת כתיב, אלה הם דברי הימים של התקופה - אנשים עומדים בתור לתור.
יש תור לדגים, ותור לקופה, יש תור לקופת החולים, ותור לכניסה לסופר. תור לכל חור.
אז עמדתי בתור לתור לדגים.
האיש שאחריי הרים רגע מבט מהנייד רק כדי לנזוף באיש שלפניי שירים את הראש מהטלפון כי הוא לא מתקדם מספיק בקצב (לא באמת היה לאן להתקדם, זה פשוט שהוא לא צעד למקום שאליו אמורים היו לצעוד כשעומדים בתור כדי לייצר הרגשה של התקדמות), אבל בין לבין כולם כאחד היו שקועים בטלפונים ובאנחות קולניות על התור טרם כניסתם לחנות.
לקחתי איתי את הזאטוטים.
בכל זאת, תור קילומטר מהבית בהמתנה לסלמון, זה הכי להריח את הים שאפשר בימים אלה.. אבל הם, עם כל הכבוד לפרשנות שלי לחופש, דווקא גילו חדווה גדולה יותר לשלוליות, עזבו את התור ורצו לקפץ..
השלוליות הובילו לבוץ, לשבילים נסתרים בערוגות המרכז המסחרי, ולאושר גדול מהול ברסיסי טיפות גשם קטנות.. הצלחתי לראות את כל זה (ולהנות!) כי אני עובדת קשה על להיות פחות בטלפון – (לא תמיד זה מצליח לי, אבל תכף מרחיבה למה בכל זאת אני עושה מאמץ)..
אמא!!! תראי! היא רצה אליי בעיניים נוצצות... תראי מה מצאתי !!
היא מגישה לי אגרוף חצי פתוח מלא בוץ ובתוכו טמון אחר כבוד מטבע מטונף של 10₪
אחר כך היא מכניסה את המטבע בהנאה לפאוץ׳ בסגנון נועה קירל שלה וחוזרת לקפוץ. ככה פשוט.
אני לא מופתעת בכלל שהיא מצאה.
בכללי, עד לפני זמן מה הייתי משוכנעת שבגלגול הקודם הילדה הייתה בכלל גלאי מתכות, ולא רק בגלל שהיא מרעישה ומצפצפת על בסיס קבוע, אלא בעיקר בגלל שהיא פשוט מוצאת כסף. כל הזמן. בכל מקום.
סנטים על סנטים ברחובות פריז, צמיד זהב בשדה התעופה, מטבע חשמונאי עתיק בנטיעות של בית הספר, אגורות, שקלים ועכשיו גם מטבעות של עשר בסמטאות הפרברים של עיר העתיד מודיעין..
עם שטרות זה קצת יותר מסובך לה, אולי כי יש מי שמוצאים אותם לפניה, אולי כי פחות אנשים נוטים לאבד פחות שטרות, אולי כי רוב האנשים לא מתאמצים להרים מהרצפה פחות מ20₪, אולי כי הגלאי שלה עוד לא מספיק מפותח..
ככה או ככה, שטרות היא (עדיין) לא מוצאת..
אבל בכל פעם שהיא כן מוצאת, אח שלה הקטן רוקע ברגל ומכריז - זה לא פייר!! יובל תמיד מוצאת ואני לא!
והוא צודק.
זה באמת לא פייר.
ועד לפני כמה שנים גם אני חשבתי בדיוק כמוהו - שזה לא פייר..
גם אני הייתי משוכנעת שיש אנשים שיש להם יותר מזל, ויש מי שלא, וזה מה יש, והיש הזה הוא פשוט - לא פייר אחד גדול.
אני למשל, מעולם לא זכיתי בהגרלה. אף פעם.
יותר מזה, אני לא יכולה לשכוח איך פעם, כשהסרט ״מלך האריות״ בדיוק יצא לראשונה לקולנוע, הייתה פרסומת שמי שקונה שמפו ומרכך של ״מלך האריות״ מקבל/ת תיק ממותג ללא הגרלה, כמובן שהכרחתי את ההורים שלי לקנות רק בשביל לעמוד יפה בתור ואז לגלות שנגמר, בדיוק בתורי.
וככה הסתובבתי לי בעולם איזה תקופה, עם התחושה הזאת, שאני לעולם לא אזכה בכלום, אפילו לא במה שהוא ללא הגרלה. כי זה פשוט ה(אין) מזל שלי.
אני לא יודעת לשים את האצבע במדויק על הרגע שבו שמתי לב שאני דווקא אחד האנשים הכי ברי מזל בעולם, אבל אני כן יודעת שהיה רגע שבו למדתי את הנושא ברצינות, בשביל להבין שיש מי שיוצרים לעצמם מזל טוב, ויש מי שיוצרים לעצמם מזל רע.
וזו לא סתם תחושת בטן, זה מדעי, מגובה במחקרים, ויש לזה אפילו סיבה וסיבה טובה יותר להתחיל להתאמן על זה.
אחד החוקרים המסקרנים והמונגשים ביותר בתחום הוא פרופסור ריצ׳רד וייסמן, פסיכולוג וסופר בריטי שהחל את דרכו דווקא כקוסם, ובהמשך למד פסיכולוגיה וחקר לעומק את תחום המזל והדרך שבה תופסים אותו א.נשים שונים.
שניים מהניסויים המפורסמים שלו הם הנחת שטר של חמישה לירות שטרלינג על מפתן בית קפה, וניסוי ספירת התמונות.
בניסוי הראשון
וייסמן הזמין לבית הקפה אנשים שונים שההבדל ביניהם היה האופן שבו ענו על שאלון מקדים לגבי תפיסת עצמם כברי/חסרי מזל. לקפה הם הוזמנו מבלי לדעת על מה ולמה..
מי מהם הבחין בשטר ומי נכנס לבית הקפה בלי להבחין בו? מי מהם קשר קשרים עם האנשים סביבו בזמן שחיכה ללא נודע ומי העביר את הזמן בלכעוס על הזמן שהוא מבזבז?
ובכן, אנשים חסרי מזל מספרים שהכל הולך להם לא כמו שהיו רוצים- הם מתקשים בעסקים, במציאת עבודה ההולמת את כישוריהם, הלקוחות שלהם תמיד מעצבנים, הם "גרועים" בשיווק ובכלל, וכולם נגדם, אפילו היקום בכבודו ובעצמו.
בעוד שעמיתיהם בעלי המזל יעידו שהכל הולך להם בחיים. יש להם ילדים מתוקים, בני זוג מהממים, הם מתקדמים בעבודה, יש להם שאיפות וחלומות ובעיקר אמונה, ובכלל, הם בדיוק איפה שהם רוצים להיות או ממש בדרך לשם..
בבסיס מחקריו ביקש ריצ'רד וייסמן לבדוק אם באמת מדובר בעניין של מזל טהור, או שאולי מדובר בהבדלים שיש להם בסיס פסיכולוגי.
בניסוי השני
ביקש וייסמן מהנבדקים לדפדף בעיתון, ולספור את מספר התמונות המופיעות בהם, באחד העמודים הפנימיים וייסמן שתל מודעה על חצי עמוד שמבקשת מהקורא.ת להפסיק לספור מאחר שיש 52 תמונות..
ובכן האנשים חסרי המזל ראו כמובן את המודעה וספרו אותה כמו גם את כל התמונות, עד הסוף..
בעוד שבעלי המזל ראו אותה ועצרו.
אם כן, מהו מז״ל? - להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, ולעשות מקסימום פעולות. כדי שיהיו מקסימום תוצאות.
האם אפשר אם כך, לייצר יותר מז״ל?
אני (ולא רק אני) חושבת שכן.
אם נדבר שוב על יובלי שלי, אז נגיד שאנחנו וטובי הרופאים מציידים אותה באסמכתאות המעידות על זה שהיא #היפראקטיביתקשבוריכוזויסותחושי אמנם, אבל בתכלס, מדובר בילדה שאלוהים בעצם השאיר לה את כל הערוצים פתוחים - כי קשב פתוח מאפשר לזהות הזדמנויות ולנצל אותן.
להבדיל מחסרי המז"ל – שנמצאו כממוקדים מאד במשימה, בעלי המז"ל – ממוקדים בהזדמנות -
למשל, לראות מודעה מעניינת בעיתון, או מטבעות כסף על הרצפה או לקוח פוטנציאלי, או מודעת דרושים מעניינת או חבר חדש או סתם שני ילדים משחקים בשלולית בתור לתור לדגים.
האם אפשר להתאמן על זה?
כן, בהחלט.
בתור התחלה אפשר לסיים לקרוא את המאמר הזה ואז לשים את המכשירים בצד ולהתחיל להסתכל מסביב..
מיד אחר כך כדאי מאד להתאמן בבחירת המילים, בזיהוי האמונות המגבילות שלנו לגבי איזה מזל חיצוני שאמור לקפוץ עלינו מאיפה שהוא ולהתחיל להוקיר תודה על מה שכן יש לנו ועל המזל הטוב שלנו. או אם תרצו ההבדל בין המילה "אם נצליח" למילה "כשנצליח" – זה לא סתם הבדל סמנטי, זה הבדל אמוני שמייצר מציאות (כמו כל הבדל בין "כש" ל"אם").
הבדל נוסף טמון בהתמדה –
בעוד חסרי המז"ל מותרים מראש (כי אין להם מזל ממילא), בעלי המז"ל מתמידים ומתעקשים (כי זה חייב להצליח!) תפיסת המציאות של שני הצדדים מחייבת את השניים לתוצאות טובות יותר ומאפשרת להם להתמיד לטווח ארוך יותר, אבל לצד זה, להיות משוכנעים שאם לא הלך להם, יבוא משהו אחר טוב יותר (ולכן.. קל יותר לקום ולנסות מחדש).
נאמץ תפיסת חיים שגורסת שהכל לטובה – ונתפלא כמה מהר דברים יתחילו להתבהר לטובה.
הצעד האחרון - נתחיל להתאמן - לפתוח שיחה עם זרים, להתרגל לעמוד בתור, בלי לברוח ממנו למכשיר, להסתכל שוב על אותם מקומות שאנחנו רגילים כל כך ללכת בהם ולנסות למצוא בהם משהו מסקרן שלא ראינו עדיין, להזכיר לעצמנו שכל דבר הוא הזדמנות מופלאה, שכל אחד הוא נס. גם אנחנו.
בהצלחה (: