לפני כמה שנים הכרתי מישהי שהגדירה עצמה כמורה לחיים מאושרים.
נפגשנו באיזה אירוע ומאז עקבתי אחריה בפייסבוק, היא העלתה חדשות לבקרים תמונות מאושרות של בית מתוקתק, טיפים לגידול ילדים, לזוגיות מאושרת, לניהול זמן ועוד.. ולצד הטיפים כמובן חבילות אימון לכל מיני מכאובים בלא מעט כסף.
במקביל למעקב בפייסבוק, בעל כורחי עקבתי אחריה גם בחיים, עת שובצנו באותו הגן.
הכרתי אותה בכל הפעמים שהייתה מאחרת להביא את הילד מהגן, בהתמודדויות היומיומיות שלה עם ילד סופר מפונק, שמנהל לה את החיים, בריבים עם הבעל לא פעם ולא פעמיים, והפרצופים שהיו עושים זה לזאת במסיבות הגן, אל מול הטנטרומים של הילד, בתלונות הבלתי פוסקות על הגננת בקבוצות הווטסאפ.
או במילים אחרות מדובר באישה בלתי... שהיא אולי אדם מאד נחמד, אבל לא הייתי רוצה ללמוד ממנה הרבה, מה עוד שבחיים עצמם היא נראתה רחוק ממאושרת.
ממנה למדתי את השיעור הראשון,
עוד כשכירה, הפייסבוק הוא פלטפורמה של חיים מקבילים.
בפייסבוק כל אחד יכול לספר מה שבא לו על מה שבא לו. בחיים האמיתיים, אתה אתה.
עם השנים, ואחרי שעות על שעות של פגישות עם מתאמנים שלי, למדתי את השיעור השני - יושבים אצלי לא מעט מנהלים ומנהלות, יזמים ויזמיות, כולם ברוכי כשרונות, רובם נראים אנשים חזקים ובטוחים, חלקם עושים במחי יד עסקאות של מיליונים וביד השני מנהלים עסק ועובדים וחיי משפחה.
אבל בשקט בשקט, חלקם מוכנים להגיד דבר או שניים על פחד, וחוסר בטחון, דבר או שניים על בדידות גדולה, על הצורך להחזיק במסיכה יומיומית, על הצורך הבלתי נשלט לדווח על החיים הטובים, לצלם ארוחה אטרקטיבית במסעדה מפונפנת, לכתוב ברכה לבן הזוג ולהגיד לו כמה שהוא נהדר, גם כשהוא פחות.
אז מה השיעור השני?
רק כשאנחנו מודים בזה בפני עצמנו, נוכל להתחיל לעבוד באמת.
השבוע בקבוצת הוורקינג נט שלנו, דיברנו על מסכות, זה לא היה קל, להגיד מול כולם מי אני מתחת למסכה. מה לא הייתי רוצה שיראו לי..
אבל הדיבור הזה איפשר לכל הנוכחות בשולחן להבין משהו על הפייקבוק,ללמוד משהו על עצמן, להיות בעלות מקצוע טובות יותר, מודעות יותר.
והנה השיעור השלישי -
לפעמים, זה לא שהדשא של השכן ירוק יותר. לפעמים השכן פשוט יוצא באמצע הלילה לצבוע אותו, ואם ממש נתקרב, ואם נרשה לעצמנו לגעת, נוכל לראות מקרוב את עקבות הצבע, ואז אולי נוכל להפסיק להתעסק בשכן ונתפנה ללכת להשקות את הדשא של עצמנו.
בתמונה, אני ופרחים מפלסטיק...