בעיקר על אחת המתאמנות שליוויתי בשנה החולפת.
היא הגיעה אליי בשנה שעברה בימים המטורפים של נובמבר, כשהשריפות השתוללו וכולנו התפללנו לגשם בחרדה.
שנת בצורת בעסק
היא קראה לשנה הזאת "שנת בצורת" בעסק שלה, ואמרה שהיא יושבת כל היום מול המסך ומרגישה שככה העסק שלה נראה בדיוק - שריפת ענק בלי שליטה, והתחושה הזאת שהיא "רק" מחכה לגשם.
השבועות הראשונים היו לשתינו קשים מנשוא.
בצורת יוצרת כידוע הרבה מאד סדקים, מבחוץ אבל בעיקר מבפנים, בצורת עבור עצמאיים היא חוסר אונים גדול, סדק באמונה של כל מי שאנחנו.
אולי אני לא טובה מספיק? אולי אני מתמחרת גבוה מידי? אולי הגיע הזמן שלי לסגור הכל ולחזור להיות שכיר? אולי טעיתי?
בצורת עושה לעצמאים סדקים, ולא רק להם, גם לבני זוגם. היא סיפרה שבעלה היה מאושר כל כך כשסוף סוף יצאה לעצמאות, אבל היא רואה שככל שעובר הזמן הוא פחות ופחות אופטימי. סדקים.
עם הזמן הצלחנו למצוא יחד את הדרך, לבנות תוכנית מסודרת, לקבוע יעדים ברורים ומטרות מוגדרות למצוא שבילים חדשים, נכונים יותר עבורה, ליצור מוצר חדש ומרענן, להפיח חיים בערוצי שיווק שכבר שכחנו, לזרוע זרעים שינבטו רק לקראת הגשמים הבאים.
זה נשמע נורא מקסים, אבל בפועל ...
כל שינוי כזה, כל תזוזה, כל דיוק של המתנה שיש לאדם להעביר לעולם, כל המסרים שהוא הוא היא לומדים להעביר, זאת דרך. והיא דרך מורכבת ומיוחדת, מסע של האדם עם עצמו, אפשר להגיד אפילו סוג של הריון. זאת זכות גדולה עבורי ללוות את הא.נשים שבוחרים בדרך הזאת. להיות שם כשהאסימון נופל, כשדברים קורים, כשפתאום, מתחילים לזוז.
נפרדנו לקראת האביב, ומאז אני עוקבת אחריה ושמחה לראות אותה פורחת ומתפתחת.
בעקבות השבוע הגשום האחרון ניצלתי את ההזדמנות המטאפורית לשאול לשלומה, הייתה לי שיחה מרגשת, מלאה באנרגיות טובות, ברעיונות, באהבה.
לפני סיום שאלתי אותה, תגידי, מה עם הסדקים...?
סדקים זה סדקים, את יודעת, היא הרצינה, הם נשארים שם לפעמים גם הרבה אחרי הגשם, בטח אם הם היו עמוקים כמו אלה שהיו לי לפני כן, אבל אני גאה בהם, הרווחתי אותם בכבוד. הם מאפשרים לי להיות טובה יותר ובעיקר מזכירים לי להערך כל הזמן לעונה הבאה..