חיפוש
  • טל לוי דיאמנשטיין

הכישלון המלמד שלי




באחד המפגשים האחרונים שלי סיפרתי שאני עומדת לעבור למשרדים חדשים, שאין אצלי יותר מקום במשרד הקטן שלי, סיפרתי גם על "ערכה אדומה אחת", שהגיעה מ170 ₪ ל1400 ₪ של תרומה בחודש הנוכחי, ואמרתי שאני מתרגשת נורא מכל מה שקורה סביבי...


ואז אחת המשתתפות (נקרא לה ג' האהובה) אמרה לי: את ממש סופרוומן, את עושה מיליון דברים ומצליחה בהכל, הכל פשוט הולך לך, זה נשמע נורא כיף...


ג' התכוונה להחמיא לי, אין לי ספק, ולשנייה זה באמת מאד החמיא, אבל אז חשבתי לעצמי שזה לא ממש טוב, לא, אני לא פוחדת מעין הרע, אבל אני כן פוחדת שזה באמת הרושם שאני מייצרת.


אז החלטתי לשתף בכשלון גדול שלי ואני משתפת בו משום שהוא גם אחד האירועים הכי מלמדים שהיו לי במישור העסקי, ואני עד היום מדברת עליו עם לא מעט מתאמנים שלי שרוצים לגדול בדקה.

שנה אחרי שהקמנו יחד את אנחנו סדנאות כשותפות, שתי החברות היקרות שלי ואני, החלטנו להיפרד, בשבילי הפרידה הזאת הייתה אות הפתיחה למירוץ "אני אוכיח לכם", ובאמת קפצתי על כל הזדמנות, הפכתי כל אבן וחפרתי כל יסוד, בדרך להפוך לאימפריית סדנאות או משהו כזה...


או אז קיבלתי מחבר הזדמנות של פעם בחיים: אירוע גיבוש של החברה שלו, הוא נתן לי יד חופשית וגם תקציב נכבד, ורק ביקש, שיהיה אירוע טוב ומכובד.


הייתי בלחץ מטורף בימים שקדמו לאירוע, רציתי מצד אחד שהכל יהיה מושלם, ומצד שני הייתי די לבד, הבנק לחץ מצד אחד והמירוץ מהצד השני, ובין שניהם עמדתי אני וניסיתי בכל כוחי לזרז תהליכי גדילה.


את הסוף לא קשה לנחש, פספסתי.


האוכל היה בינוני ומטה ובעיקר לא מספיק, התמחור היה גרוע, הפעילות הייתה סבירה, התזמון של השעות היה נוראי והציוד היה חובבני... בזמן האירוע עצמו כיביתי כל כך הרבה שריפות ולא הצלחתי להחזיק את הראש מעל המים, לא כל שכן להיות נחמדה או עניינית או לשים לב ממש להתנהלות.


כשהגיע הזמן לבקש כסף עשיתי הנחה מינימלית מאד כפיצוי על האוכל ושלחתי את דרישת התשלום, כן, לא הייתי שלמה עם הפיצוי, אבל הייתי אז בלחץ על כל שקל וזאת הייתה ההחלטה שקיבלתי.


עברו מאז לא מעט שנים, אבל בעיקר הרבה מאד חשבון נפש, את מה שלימד אותי הכשלון הזה, לא ילמדו אותי עשר הצלחות אחרות, כשלון או אי הצלחה הם שיעור לחיים אם בוחרים להתייחס אליהם ככה, עשיתי מאז עוד הרבה מאד ימי גיבוש, כן, פחדתי פחד מוות בפעמים הראשונות, הכנסתי את הרגל בזהירות, בחרתי ספקים בפינצטה, קניתי ציוד מתקדם ולמדתי לתזמן ולתמחר, זה לקח לי זמן, זה הכריח אותי ללמוד, להתנהל אחרת, לבחור את הבחירות הנכונות, אבל למדתי, אני עדיין לומדת, "אנחנו" עדיין לומדים, מתחקרים אחרי כל פעם וחושבים מה לעשות אחרת לפעם הבאה.


אבל בעיקר אני לומדת לקחת את הזמן, לגדול, אבל לא מהר מידי.

הרבה פעמים אני יושבת בתהליכי הליווי עם עצמאיים שאומרים לי – הלוואי והייתי מקבל את הפרויקט הזה, או סוגר את העסקה הזאת, ואז אני מבקשת ממנה/ו לדמיין שהנה, מחר הוא מקבל הזדמנות חד פעמיץ ויוצא לביצוע עם עסקת חלומותיו – האם הוא מוכן לה? התשובה המפתיעה כמעט תמיד היא "לא, עדיין לא".


כן, אני בעד לחלום ובגדול, כן אני מאמינה שחלומות נועדו להתגשם, גם אם הם נשמעים מופרכים והזויים, אבל באותה מידה אני חושבת שלפעמים צריך לקחת אויר ולגדול ביחד עם העסק שלנו, לתת לו, כמו לילד, את המרחב הבטוח לטעות, לקבל אופי וצורה, לצבור ניסיון ולגדול, ובעיקר להכין תוכנית מסודרת שתאפשר את המרחב הזה ותביא אותנו לגדול באמת ולא לשרוף את השם והמוניטין הטוב שלנו.


ואם כבר נעשות טעויות, ללמוד מהן, לא לתת להן להקפיא אותנו.


רוצה שעסק שלך יתחיל לרוץ?

בשביל זה צריך פשוט לעבוד אחרת.



#מאמנת_אישית_עסקית

  • Facebook - White Circle
  • LinkedIn - White Circle
  • Instagram - White Circle

טל לוי דיאמנשטיין

פשוט לעבוד אחרת

יועצת ארגונית - מלווה עסקית

מחוז המרכז

ישראל