יש לך דף ועט לידך אני שואלת אותה? בלב ליבו של שיטפון הדברים שהיא אומרת, כמו מנסה לרגע להאט עבורה את הקצב.
כן, היא עונה, כמו תמיד..
מעולה, אז תרשמי בבקשה את המילה הבאה עם סימן קריאה וקו למטה ואחר כך תמשיכי..
"וודאות!"
היא רושמת וממשיכה לדבר.
אבל לרגע הקצב הופך איטי יותר. משתהה.
היא נושמת בין לבין, ממשיכה ומדייקת את מה שחשוב לה והעין מידי פעם פוזלת אל המילה המסתורית שזה עתה נכתבה על ידה מבלי לעמוד על פשרה.
היא מוצפת.
כבר תקופה ארוכה שהיא רוצה לעשות קורס און ליין והיא נאבקת באימת הטכנולוגיה ומתקשה לראות את עצמה מצלמת את עצמה, וזה נגרר ונגרר.
עד שהיא כבר לא בטוחה למה היא בכלל הייתה צריכה את זה.
בטיפולים חמסה חמסה הכל הולך טוב, אבל אין לה כבר כוחות כי היא עייפה מכל המסביב.
אז היא מגיעה מותשת, ופה ושם כל מיני עניינים קטנים של פה ושם וצריך להמשיך ולשווק ולהביא את המוצר החדש עוד צעד קדימה.
ובעיקר - היא לא יודעת איך תסגור את החודש.
האם היא יכולה או לא יכולה להתחייב? והלחץ, ובן הזוג, והילדים, והעבודה שהיא עזבה לא מזמן כשהרגישה מספיק בטוחה, אולי בכל זאת זה לא היה הזמן המתאים עדיין?
בסוף היא נעצרת. זהו. היא נאנחת, הייתי צריכה להוציא את זה, אז מה את אומרת על מה שאמרתי?
לפני שאספר מה אמרתי, אני רוצה לקחת אותך איתי אחורה בזמן.
לפני בערך שלוש שנים לקוחה הציעה שנחליף את הפגישות הקבועות שלנו בפגישות סקייפ.
אמרתי שאני מוכנה לנסות אבל יש לי תחושה שזה לא יעבוד.
אין תחליף לחוויה הפיזית אמרתי לה אז. לזה שאני רואה את הלבן של העיניים שלך ויודעת למה את מתכוונת אולי עוד לפני שאת אפילו יודעת למה את מתכוונת.
בסוף ניסינו, ובאמת היה לא טוב.
שום דבר לא עבד כמו שצריך ומהר מאד וויתרנו על החוויה המפוקפקת.
ואז באה הקורונה.
ובלית ברירה עברתי גם אני לעולם הזה של פגישות מרחוק.
בהתחלה רק שמתי את הרגל במים.
עשיתי רק "מה שהיה חייב".
אבל עם הזמן, העמקתי עוד ועוד עד שזה הפך להרגל, והמים כבר לא קרים לי בכלל, ואני יודעת בדיוק איפה לדרוך, וזה אפילו נעים.
זה לא אומר שוויתרתי לחלוטין על הצורך לפגוש אנשים, מפעם לפעם זה עוד קורה.
אבל כעיקרון, יש לי כמה וכמה לקוחות שאמנם מעולם לא פגשתי בחיים האמיתיים, אבל אני מרגישה קרובה אליהם לפעמים יותר מאנשים אחרים, שאני פוגשת כמעט על בסיס יומיומי.
הקורונה, עשתה בשנתיים שינוים עצומים בכל כך הרבה שווקים ותחומים, באיך שאנחנו רואים את עצמנו, את זמן האיכות שלנו, את מקום העבודה שלנו ואת אופן העבודה שלנו, שווקים שלמים נסגרו ואחרים נפתחו באחת,
גבולות פיזיים נסגרו בצורה הרמטית מצד אחד בעוד שגבולות וירטואליים הלכו ונפתחו, זה תהליך מעניין שמכריח את כולנו להשתנות בהתאם.
בעלי העסקים שאני מלווה לומדים כמו השוק כולו, להסתגל, וזה שיעור קשוח.
כי אם בשנתיים האחרונות היה נדמה ש"כולם מסתגלים" ואין לדעת מה יביא יום, הרי שעכשיו, אני פוגשת הרבה מאד בעלי עסקים שמשוכנעים שכולם "חזרו לשגרה" חוץ מהם. שרק עליהם נגזר להסתגל, ולהמציא את עצמם מחדש.
ואפילו שזה לא ממש מדויק. אלו התחושות. בין אם מדובר בארגון של איש אחד או בארגון גדול, תמיד איפה שהוא בקודקוד שלו, יחלקו את התקופה ללפני ואחרי הקורונה וידברו את השינויים, ככאלה שמכריחים את בעל העסק להתקדם במים סוערים. לבד.
עם הזמן למדתי להרגיש אותם גם דרך המסך.
זה לא קורה במפגש הראשון, גם לא בשני, אבל לאט לאט זה קורה.
עם הזמן המרחק מהקליניקה המתוקה שלה בצפון למשרד שלי במודיעין מצטמצם ואני מחזיקה לה יד וירטואלית ומבקשת ממנה למצוא לרגע את המקומות בהם יש בחייה וודאות, את העוגנים, לאו דווקא העסקיים.
אחרי יותר מ-20 שנים במקום עבודה אחד, ועם ריטואל מאד ברור של סדר יום, ברור לי שוודאות היא חלק מובנה מהדנ"א שלה.
היא הרי לא מפחדת לעבוד קשה, זה בכלל לא הסיפור, אבל עד לפני כמה חודשים היה לו"ז ברור, מובנה, היו משימות ובכל סוף משימה הייתה תוצאה מובהקת.
והיום, היא זורעת זרעים ומכסה ומשקה והולכת שוב ושוב בשדות, ולעיתים משהו נובט אבל רוב הזמן לא. וגם כשנובט, זה קטן כל כך, ויקח זמן עד שיגדל.
זה הכי מפתה בעולם לענות לה על מה שהציפה – תעשי ככה וככה. צלמי ככה וככה. לעשות סדר.
אבל זה לא יכול לעמוד לבד בזכות עצמו.
הכלים המעשיים חייבים לבוא עם משהו רגשי יותר.
כולנו מחפשים וודאות, אני אומרת לה.
וודאות מאפשרת לנו הרבה מאד מקום של גדילה. של צמיחה. אבל צריך ללכת בה על חבל דק, כי אין באמת וודאות בחיים.
מי שנשען על לקוח, שמהווה אחוז ניכר מההכנסה החודשית שלו – יגלה מתישהו שיום אחד הרומן הזה עשוי להסתיים והוא עשוי למצוא את עצמו מתחיל מאפס כמעט את פעולות השיווק.
מי שנשען על רשת חברתית אחת ושם בה את כל הקלפים הכי חזקים שלו – יכול לגלות ביום אחד שהיא נמכרה למישהו שמשנה את כללי המשחק מיסודם.
מי שנשענת רק על הכישורים והיכולות הייחודיים שלה, על מערכת ספציפית, על התנהגות צרכנית מסויימת – הכל, הכל בר חלוף והכל יכול להשתנות כל הזמן.
ומי שחשוב שחוסר וודאות היא נחלתם של העצמאיים בלבד, ייצא וילמד את שוק העבודה הנוכחי ויווכח ששכירים חטפו על ימין ועל שמאל, וגם בועת ההייטק הולכת ונמסה לתוך עצמה, כי אין באמת וודאות.
מה כן?
יש עוגנים. קטנים. שאני ממליצה לאמץ לחיקנו, וליצור קצת בהירות בתוך אי הוודאות.
בשלב ראשון ובגלל שבסוף כסף תמיד מניע את מצב הרוח,
אני תמיד ממליצה לעצמאיים לנהל חשבון בנק נפרד לעסק ולהתחייב בינם לבין חשבון הבנק הפרטי שלהם על הכנסה חודשית ברורה. גם אם זה סכום קטן, ובלבד שיהיה קבוע,
אפשר להעלות אותו בצורה הדרגתית כל רבעון, אפשר להחליט שבדצמבר מעבירים "מענק".
אבל ההתחייבות הזאת, מאפשרת לנו לבחון את התזרים בצורה עתידית ונותנת טווח של בטחון שבו ה"וודאות" הזאת מתאפשרת.
גם פגישות קבועות, אפילו אם אנחנו לבד בעסק, פגישות קבועות עם עצמנו בתחילת חודש - להצבת יעדים.
בסוף חודש כדי לוודא שעמדנו בהם.
פגישות גבייה או שיווק, או סתם ישיבות הנהלה, שבהם בוחנים חלקים שונים בעסק.
עוגנים קטנים כאלה מאפשרים וודאות ושלא נדבר על שיפור בניהול הזמן שהן מעניקות לנו.
איזה עוד עוגנים אפשר לשים?
תלוי בסוג העסק ובדנ"א שלכם כאנשים.
אני בגדול חושבת שכל מה שיעשה טוב ויחזיר את האנרגיה לחייכם, יהיה טוב.
בכלל לא חשוב בעייני שלא הכל יהיה עסקי, אבל כן חשוב לשאול את השאלות הנכונות על העסק שלכם – איפה נמצאות הנקודות שבהן יש וודאות (מדומה), ואיפה כדאי לשים קצת יותר עוגנים כדי לייצר יציבות שתגזול מכם קצת פחות משאבים ואנרגיות?
בהצלחה