כשרק עברנו לראשונה לבית משלנו חיפשתי פינת אוכל שתהיה ביטוי לכל הפנטזיות שהיו לי על עצמי כבעלת בית משלי...
ראיתי את עצמי מארחת ומבשלת, מגישה מנות ראשונות בכלים לבנים אחידים, ואחריהן מנות עיקריות וקינוחים בכלים תואמים, לצד כוסות שמפניה וכל הקיטש הזה.
את הכלים התואמים וכוסות השמפניה קנינו בסטים כפולים מאיקאה,
אבל לכבוד השולחן הסתובבנו בדרום תל אביב לאורכו ולרוחבו של רחוב הרצל, ומשלא מצאנו את שאהבה נפשי המשכנו לכל מיני חנויות רהיטים שמבטיחות חוויית עיצוב במחיר משתלם ומרכזי עיצוב מסוגננים עמוסים בשולחנות מבריקים שמחזירים אליך השתקפות וקריצה שובבה של מחיר מבצע.
בסוף, אחרי עשרות ניסיונות מצאנו את האחד.
שולחן עץ מלא חום וכבד בצורה מבהילה שמיועד ל-6 סועדים ביום רגיל, ומחביא עמוק בבטן פלטות עץ מתחברות שהופכות אותו לשולחן מפואר ל-20 סועדים, מלווה בכסאות עץ מסורבלים עם כיסוי דמוי עור לבן משל היינו זוג אצילים במאה ה-16, באחוזה שלנו בורסאי, ולא זוג עם תינוקת בדירת 4 חדרים במודיעין.
בכל אופן, מצאנו את האחד, והזמנו אותו אחר כבוד לגור איתנו.
יום אחד הוא הגיע, המובילים עלו וירדו עם פלטות עץ כבדות ועמלו על ההרכבה המייגעת שלו, ולמרות כל המדידות שעשינו, הסתבר, שהוא אמנם נכנס, אבל אם הוא נכנס, אז אף אחד חוץ ממנו לא נכנס.
וכך קרה ש2 מתוך 6 הכסאות המפוארים הוצמדו לקיר, השולחן הוצמד אליהם והשארנו פתח צר למעבר אל ומהמטבח לאנשים.
הימים עברו, השולחן נשאר, הצבתי עליו קערה עצומה של נרות גדולים במיוחד (הטעם שלי בעיצוב הוא משהו ששווה לעשות עליו מחקר נפרד יום אחד), והשולחן, שימש עם הזמן לנקודת איסוף חפצים, או במילים אחרות, כל מה שלא היה לו מקום מוגדר (שזה בערך הכל) מצא את דרכו לשולחן.
בכל פעם עשינו סדר מחדש, ונשבענו לעצמנו שמעכשיו נשאיר את השולחן המבריק מבריק וחוץ מאוסף הנרות לא יהיה עליו כלום..
אבל אז התפלקה לנו איזה שקית קטנה שמחר צריך לזכור לקחת, צרור מפתחות, קופסא שמישהו אמר שתכף יבוא לאסוף, תיק מהגן, ערימת מכתבים שצריך מתישהו לפתוח, ז'קט קטן, זוג נעליים, סנאי, הציור של הילדה, הקלסר של החשבונות, החיים עצמם.
מיותר אולי, אבל בכל זאת אציין, שמעולם לא פתחנו אותו לגודל המלא, גם כי לא באמת היה מספיק מקום לעשות את זה, וגם כי להוציא את המכתבים, הסנאי והקערה היה פרויקט גדול מידי ויותר קל פשוט לפתוח שולחן מתקפל בגינה..
גם לאכול יחד היה מאד קשה, כי הכסאות הצמודים לקיר הוצמדו, ומי שרצה לשבת היה צריך לשבת בשני צידי השולחן הארוכים בסגנון ישיבה אצל פוטין, או זה לצד זה לאורך השולחן שזה מתכון מעניין לנקע בצוואר, עשינו את זה, אבל זה תמיד הרגיש מוזר...
במידה רבה, השולחן הזה, כדרכם של שולחנות אוכל שסביבם מתכנסים ומקיימים דינמיקה של בית, ניהל הרבה ממה שקרה אצלנו בימים ההם, אבל לא ראינו את זה אז, היינו עסוקים במירוץ החיים, בילדה שגדלה לנו מול העיניים בתינוק קטן שרק נולד, בעסק החדש, בעבודה, בלהיות זוג צעיר.
עד שיום אחד נשברנו.
אני אפילו לא זוכרת מה קדם לזה, רק זוכרת את ההחלטה, זוכרת שהרגשנו פתאום שצפוף לנו מידי ושבא לנו להקליל את אווירת המנזר המהגוני שהשולחן הזה הביא איתו, וזה מה שעשינו, פרסמנו מודעה למסירה ושלחנו את השולחן לדרכו.
במקומו הבאנו אחד כזה שלא נפתח לשום דבר, והוא אפילו לא מבריק.
הוא אובלי ומתוק ומאפשר לכולנו לשבת יחד בגובה העיניים.
הוא קטן יחסית ובכל פעם שאנחנו מארחים זוג נוסף, אנחנו צריכים להזיז את הדברים לשיש כדי שלהכל יהיה מקום.
אבל זה שווה את זה, בגלל שהוא הפך להיות מקום מרכזי בבית,
הוא כבר לא משמש ארכיון לכל אותם דברים שאין להם מקום, למעשה, זה הכריח אותנו למצוא מקום לכל דבר, וטוב שכך.
אז אם מרגיש לך שבזבזת עכשיו 5 דקות מהחיים סתם על שולחן
ולא תרמת לעסק שלך כלום, אני אבקש רק עוד דקה מזמנך כדי לתת את הקשר בין השולחן ההוא לעסק שלך.
היום, כשעיקר העיסוק שלי הוא לבחון ולהתבונן בדינמיקה של עסקים, אני תמיד מתחילה בלחפש את השולחן - מה הדבר הזה, שגורם לאדוות של התנהגות מסויימת ואף אחד לא מבחין בו או לא בהכרח קושר בינו ובין אותם התנהגויות.
זה יכול להיות מזגן מעל הראש של העובדים (סיפור ממש אמיתי משבוע שעבר), זה יכול להיות נוהל שקיים כבר שנים ואף אחד לא מבין למה הוא נוצר ומה הוא משרת, אבל כולם ממשיכים לעשות ולקדש, כפתור מסוים במערכת שמוביל לשום מקום, חדר שאף אחד לא טורח לסדר, כסא לא נוח במיוחד...
מקומות קטנים כאלה, שאנחנו פוגשים בכל יום אבל לא מכירים בגודל ההשפעה שלהם על העסק שלנו, עלינו.
לפעמים כמו שבמקרה של השולחן שלי, זה תוצר של פנטזיות. ציפיות גדולות שלא נעים לנו להודות שטעינו בהן.
לפעמים, זה תוצר לוואי של שנים והרגלים שלא עצרנו לחשוב עליהם,
ולפעמים, כמו בשבוע שעבר, זה עובד חדש, שמתיישב בעמדה שאף אחד לא ישב בה לפניו וקופא מקור, אבל לא נעים לו להגיד והוא גם לא באמת חושב שיש מה לעשות, (ספויילר, נקודת היציאה של המזגן הוזזה בעבודת צוות מרתקת ולכולם שלום).
התפקיד שלי הוא להאיר את ולהעיר על צווארי הבקבוק האלה, ולחשוב יחד על פתרונות אחרים, להציע דרכים חדשות להתבונן על אופן העבודה, אבל בינינו, זה בהחלט משהו שכל אחד יכול/ה (וצריכ/ה) לעשות בעצמו כל הזמן.
אז, עכשיו תורך.
מה הדבר הזה ששואב ממך יותר אנרגיה ממה שהוא נותן?