30%? 32%? 17%? יום האשה שמח
כולם זורקים מספרים.
בדומינוס זורקים חתיכה מהמגש.
בפייבוקס מציעים להעביר 30% פחות לנשים, במשביר עושים 30% הנחה על איפור...
זורקים מספרים.
השבוע יתפרסמו בכל מיני מקומות ברחבי הארץ נתונים מדויקים, מחקרים מהוללים ושאר מילים גדולות עם כותרות דרמטיות, כתבים רציניים בחליפה מגוהצת ידווחו עם מבט עצוב בעיניים על "מגמה מטרידה" כלשהי, וירחון מסליל עם אישה יפה, בשיער מתבדר בשער, יעשה כתבה (ממומנת, על ידן כמובן) על 15 הנשים שעשו משהו,
ברשויות המקומיות העשירות שכרו את טובי המרצים להסביר לקהל הפתוח על הנשים שעשו היסטוריה / כסף / הצליחו לשלב קריירה מוצלחת עם אמהות וספורט, ובחנויות הספרים כבר עושים מבצעים על ספרי העצמה נשית.
אז מה יהיה המסר הכללי בסוף הפסטיבל?
ובכן, בגדול, שאנחנו מרוויחות פחות, הרבה פחות כשכירות,
שמסתובבות בינינו הרבה פחות מנכ"ליות, דירקטוריות, מנהלות במגזר הציבורי, פחות פרופסוריות, ופחות מנהלות בתי חולים,
וזוהי תמונת מצב חלקית בלבד,
ואז יבואו המחקרים שיסבירו שאנחנו מרוויחות פחות כי יש בינינו הרבה פחות מנכ"ליות, דירקטוריות וכו'..
מחקרים מהשנים האחרונות מוכיחים שגם עצמאיות מרוויחות פחות ממקביליהן העצמאיים.
אבל אני לא צריכה מחקרים, אני נתקלת בתופעה הזאת מידי יום ביומו.
מידי יום ביומו אני יושבת עם שני המינים, ושניהם נפלאים בעייני, והנה התופעה כמו שהיא קורת אצלי בחדר / במחשב:
רוב מוחלט של הגברים – משדרים הצלחה, מדברים על כסף בגובה העיניים, מעריכים את עצמם הרבה יותר ממה שהם באמת מבחינת ניסיון ויכולות.
רוב מוחלט של הנשים – מתביישות בהצלחה שלהן או מייחסות אותה ל... מזל, בני משפחה אחרים, נסיבות וכו', מדברות על כסף עם לשון דבוקה בבהלה, מעריכות את עצמן הרבה פחות ממה שהן באמת מבחינת ניסיון ויכולות, מתנצלות בלי סוף.
אז למה זה קורה לנו?
לא יודעת, לא חקרתי. אני רק יכולה לשער שיש כמה סיבות מצטברות, ובכל זאת..
אנחנו (מי יותר ומי פחות) מסומנות ומוסללות לתפקיד ההורי שלנו מאז ומעולם, אפילו מי שזכתה לעבור שירות צבאי שיוויוני בתפקיד מקביל לגבר ובהצלחה דומה, תגיע ביום מן הימים לצוואר הבקבוק הזה חזרה -
בכל ראיון עבודה אנחנו נשאלות (בצורה ישירה או עקיפה) על המשפחה שלנו, או על הכוונה להביא ילדים בעתיד ועל ההשפעה של זה על מקום העבודה או במילים אחרות – איך תסתדרי? מי עוזר לך? ואם אנחנו לא נשאלות בקול, זה לרוב נאמר בחדרי חדרים מאחורי גבנו, ולעתים אפילו מונע מאיתנו זימון לראיון.
החברה, על הגברים והנשים שבה, מלמדת אותנו להתפשר, לקחת מה שיש.
האמהות שלנו מלמדות אותנו את מה שלימדו אותן
והאבות שלנו "מפחדים ומגוננים" עלינו, עד כדי כך שבפועל, אנחנו קצת יותר מצומצמות ממה שאנחנו יכולות באמת להיות. עד כדי כך שאנחנו שוכחות שאנחנו יכולות לבד.
שמגיע לנו גם, שאנחנו מתביישות לבקש יותר, שאנחנו מתקשות לתמחר את השירותים שלנו, שאנחנו מפחדות להעיז לגשת לתפקידי ניהול, או למכרזים, או לשווק את עצמנו ללקוחות. ולא כי אנחנו חוששות מאיך שנעשה את התפקיד, אלא מהפחד שמישהו יחשוב שאנחנו חיות בסרט שהגשנו מלכתחילה.
עד כדי כך.
בבוא היום אנחנו מתחתנות עם אהוב ליבנו, והוא אחלה, באמת, אם הוא אבא סבבה כזה, אז החברות שלנו יגידו בחצי קנאה – איך הוא עוזר לך? זכית!
אם הוא כזה שבועד הורים, וגם עושה כביסה – בכלל הסתדרת..
עם הזמן, יהיו לנו פחות ופחות חברים גברים, חוץ מה"חברים שלו" ובני הזוג של "החברות שלנו", אבל לשבת סתם ככה לקפה עם חבר גבר ולדבר על החיים עצמם, יהיה משונה, וככה קורה שעם הזמן כולנו שומעים יותר ויותר קולות שדומים לנו, הנשים לנשים, הגברים לגברים, ומייצרים לעצמנו תפיסת עולם מאד חד מימדית על גברים ונשים.
וכששומעים קולות שדומים לנו, ולא מכירים את העולמות השונים (והם שונים, גם אם הם שווים), מתחילים לדבר בסטטיסטיקות, ובאחוזים, וכל שאלה בראיון עבודה הופכת לפוגענית וכל אמירה למכעיסה, וכל צד נכנס לפינה שלו ומתגונן.
זכיתי שיש לי כל כך הרבה חברים גברים, שמאפשרים לי גישה לנקודת המבט שלהם, ששואלים, שמספרים, שמשתפים, חלקם גסי רוח ומספרים בדיחות שהופכות את האוזניים הכי לבנות לאדומות, וחלקם רגישים ואכפתיים בצורה יוצאת דופן.
זכיתי שיש לי אבא שעבר איתי את הדרך הזאת, מהיום שבו נולדתי (אבא שלי לא רצה בנות בכלל!) ועד היום. שאני יכולה להגיד שהוא אחד החברים הכי קרובים אליי ואחד הגברים הכי שיוויוניים שאני מכירה (הוא גם מאלה שעושים לפעמים אוזניים אדומות בדיבורים, אבל במעשים – הוא אלוף העולם).
ושיש לי אמא, שלימדה אותי לעמוד על שלי ולדרוש את מה שמגיע לי, ובעיקר תמיד הייתה שם בשביל להזכיר לי לחלום.
זכיתי שהתחתנתי עם האיש הכי מדהים בעולם שכל הזמן רק מגדיל לי את הכנפיים ומזכיר לי את מה שגם אני לפעמים שוכחת על עצמי, והוא גם אלוף בכביסה, ואבא מדהים, ויודע שהוא כזה ושאין שום פרס שמקבלים על זה בסוף.
אבל לא כולן זכו.
אז מה אפשר לעשות כדי להגדיל את הרווח המשותף?
חוץ מלראות את הכתבה הנהדרת של רותם סלע, חוץ מלצקצק או לענות תשובה מתגוננת מהבטן, אפשר בתור התחלה, לדבר על זה, בצורה השקופה והברורה ביותר.
זאת לא רק האחריות שלנו הנשים להתמודד עם כל הפחדים והביקורת, זאת גם האחריות הגברית לעשות את העולם הזה נכון יותר עבור החצי השני, עבור הדורות הבאים. לא לגונן, לא לשמור, לא להמנע, כן לאפשר, לברר, להבין.
ואז להסתכל על עצמנו טוב טוב במראה –
האם באמת ובתמים עשינו כל מה שאפשר כדי שמקום העבודה שלנו יהיה הוגן יותר?
האם מנענו ממישהי/ו כניסה לתפקיד בגלל הנחת יסוד שלנו ולא בגלל פרמטר מקצועי אמיתי?
האם אנחנו מאפשרים לכל מי שיושב/ת בחדר להתבטא?
האם ביקשנו מה שאנחנו באמת חושבות שמגיע לנו והעזנו להתמודד עם מה שאנחנו חושבות על עצמנו לטוב או לרע?
האם אמרנו את מה שאנחנו חושבות באמת?
האם לקחנו אחריות על המצב, או חיכינו שיבוא האביר על הסוס הלבן ויעלה לנו את המשכורת / יקדם אותנו בתפקיד / יאפשר לנו לדבר?
אין תשובה אחת, יש דרך, שכולנו צריכים לעבור כחברה,
כי לא רק אנחנו מפסידות, הארגונים מפסידים נקודת מבט מרתקת ויכולת מופלאה לאזן ולהפחית מתחים, והחברה מפסידה גישות אחרות, סגנונות אחרים, קולות אחרים, והעתיד של כולנו טמון ביכולת שלנו להיות קצת יותר.