לפני שנתיים התחלתי ללוות מנהלות בתי ספר.
רצה הגורל והזדמן לי ללוות 4 מנהלות ברדיוס די קרוב זו לזו, וכל אחת מהן עולם ומלואו,.
וכל בית ספר, על אף הדמיון הגדול באוכלוסיה, בתשתיות, במפקחת, ובנתונים הראשוניים –שונה מאד מאד,
וכל אחת מהנשים המופלאות שזכיתי לפגוש, לימדה אותי שיעור חשוב במסע המופלא שלנו.
את אחת מהן, נקרא לה ש', פגשתי ממש בשניה שחוזרים לשגרת לימודים, רגע אחרי החגים.
על הדלת שלה היה שלט. "לא לדפוק. כשהדלת סגורה, יש לפנות למזכירות".
לא דפקתי. כי הדלת הייתה סגורה. אז פניתי למזכירות.
אבל לא הייתה מזכירה.
אז חיכיתי.
וחיכיתי.
ועוד דקה עברה.
התקשרתי אליה.
אבל היא לא ענתה.
כי מהצד השני של הדלת היה דיון סוער, שאי אפשר היה אמנם לשמוע בבהירות,
אבל ... גם אי אפשר היה שלא לשמוע.
ומהצד שלי, הייתה המולת בית ספר – ילדים רצים ממקום למקום.
מורות רצות להכין קפה.
אב בית נמרץ הולך וחוזר עם ערמות דפים להדפסה.
בית ספר.
זה לא שאני מפחדת שייכעסו עליי אם אדפוק בדלת,
אבל אני כן מאד משתדלת, בוודאי כשאני מגיעה למקום חדש בפעם הראשונה, לכבד את "חוקי המקום" ולהתבונן בהם בעין נקיה ככל האפשר, ככה כמו שהם.
ובכן, בחלוף שתי דקות נוספות, היא התקשרה חזרה.
אני כאן, אמרתי לה.
אז למה לא נכנסת?! היא שאלה
המממ... כתוב לא לדפוק. כשהדלת סגורה.
והיא סגורה.
היא פתחה את הדלת וקיבלה אותי בחיוך חם, סיימה את הפגישה. ומיד סגרה שוב אחריה את הדלת.
היא מנהלת חדשה.
נכנסה ממש שניה לפני שהתחילה השנה לתפקיד.
בית ספר חדש, כף רגלה מעולם לא דרכה בו.
בבית הספר הקודם שלה הייתה דמות מאד מוערכת, זה לא הפתיע אף אחד כשהיא זכתה בתפקיד.
אבל באותה נשימה גם אמרו לה – תהיי חזקה, זה מקום קשוח.
לא הילדים, לא ההורים. המורות...
"כולם יודעים" איזה מורות קשות יש שם. ואיזה חוסר סדר, ובינוניות, ושחיקה. והן כולן שם כאילו בכפייה.
באות להעביר עוד יום.
שלוש מנהלות כבר עזבו שם.
אל תקחי את זה קשה.
זאת לא את. זה הן.
ואז היא הגיעה עם מוטיבציה בשמיים ואמביציה של מישל פייפר בסיכון מחושב.
ואספה את כולן לשיחה.
והיא ראתה את כל ה"שמועות" בעיניים שלה.
היא ראתה את העייפות. את הבינוניות. את השחיקה. את חוסר החשק.
היא שמעה באוזניים שלה את הקיטורים, והתלונות, ראתה, שמעה, והחליטה שהיא תעשה שינוי, שאם יש מישהי שיכולה, זאת היא.
אמרה לכולן - אני רואה אתכן, אתן תראו שיהיה פה שינוי.
אבל במציאות,
היא מצאה את עצמה טובעת בים של תלונות.
מכבה אוקינוס של שריפות.
ובעיקר, מרגישה שאיפה שהיא הולכת, מדברים, ובעיקר מדברות, עליה מאחורי הגב.
בודקות אותה. בוחנות את הגבולות שלה.
כל מילה שנאמרה בחדר הייתה טריגר להצתה של החדר כולו.
בכל רגע נתון הכל יכל לקרוס.
בכל רגע מישהו או מישהי נכנסה אליה למשרד וטרפה את כל הקלפים, שממילא לא היו מסודרים.
היא לא הספיקה שום דבר.
ולמעשה הרגישה שלא רק שהיא לא מתקדמת, היא הולכת אחורה.
עסוקה כל היום ועדיין לא מספיקה כלום.
היא החליטה שלא ישברו אותה.
היא לא תיתן לזה לקרות.
אז היא תלתה שלט.
לא לדפוק. כשהדלת סגורה. לפנות למזכירות.
אבל ... גם המזכירה לא תיפקדה ב-100% והגיעה יום כן יום לא.
עם הזמן אנשים פשוט מצאו פתרונות אחרים.
ומי שממילא תמיד מתפרצת לדלת פתוחה, פשוט התפרצה לדלת סגורה
ונראה היה שהרוב קצת נרגע.
מי שצעקה צעקה ומי שלא, לא.
והרוב, לא.
בהרבה מאד שיחות פתיחת של מנהלים אפשר לשמוע את המשפט "הדלת שלי תמיד פתוחה", "אני תמיד זמינה"
והיא הייתה האנטי תזה המוחלטת.
ככל שהיה לה קשה יותר בחוץ, היא נסגרה בפנים.
היא לא ויתרה לרגע על חברת הילדים. על ההסתובבות במרחבים בהפסקות. על כניסה לכיתות.
אבל נמנעה מכניסה לחדר המורות ומכל חיכוך מיותר.
מבלי לשים לב היא ויתרה למעשה על היכולת לנהל את הארגון שלה.
ליזום. למנוע. להצית אש של מוטיבציה במקום להיות עסוקה בכיבוי שריפות של שחיקה.
האמת, זה לא פשוט, תהליך של שנתיים.
תוסיפו עליו מלחמה מתישה. ילדים בחרדה ואת משרד החינוך שלא עושה לאנשיו רגע של חסד. חוסר אמיתי בכח אדם בכלל, ובכח אדם איכותי בפרט.
ותקבלו חבילה שלמה של "למה לא".
אבל יש גם לא מעט למה כן.
וזה למעשה המהות של התהליך המשותף שלנו.
לדייק את הבעיות האמיתיות. לדייק יעדים שאינם בתוכנית הלימודים. לחשוב עם הלב ולתת מקום לחששות, לבדידות, לתסכול.
מקום שאין לו כל כך לגיטמציה במקומות אחרים, אבל הוא חייב להתקיים כדי להזין את היכולת לעשות שינוי.
לפעמים זה המהות של עבודה עם יעוץ חיצוני
80% לב, 20% פרקטיקה.
מישהי שיכולה לשקף את הדברים. שיכולה להכיל את הקושי. שמזמינה אותך למצוא את התשובות שלך בעצמך.
הייתי רוצה סוף מהאגדות.
אבל בתהליך כמו זה, יש ימים מדהימים וימים שפחות.
היא פותחת תכף שנה שלישית.
גם השנה הילדים יתרוצצו מצד לצד, המורות ישתו קפה גרוע בחדר המורות, ואב הבית יעביר את הדפים מהמחסן למדפסת ולהפך.
אבל יש הרבה פחות לחץ והיא מרשה לעצמה להכנס לחדר המורות (שעיצבה מחדש, והוא מקסים ומזמין!), ויש לה תוכנית עבודה עם יעדים ברורים.
נכון, היא לא אומרת שהדלת שלה תמיד פתוחה. כי זה לא נכון. היא לא שם עדיין.
אבל כבר די הרבה זמן שאין שם שלט. ואפשר לדפוק.
גם כשיש מזכירה, וגם כשאין.
מרגשת, נוגעת ומלאת תבונה 💫