תשוקה
פעם מזמן, במשהו שמרגיש יותר כמו הגלגול הקודם שלי. זכיתי לעבוד אצל שר התחבורה והבטיחות בדרכים.
הרבה מאד ממה שלמדתי, למדתי שם.
מהאנשים הבכירים ביותר, שנידבו לי עצות נפלאות או שיעורים לחיים, ועד לצוות המזכירות הנפלאות, שלימדו אותי מי באמת יודע מה, וגם קצת על טונה עם טחינה [אבל זה כבר סיפור אחר].
מהדיונים, שזכיתי לקחת בהם חלק, ומאלה שזכיתי לסכם מרחוק.
למדתי ברגעי ההמתנה מורטי העצבים למשהו. ולמדתי ברגעים שבהם לא עשינו כלום, כי כלום לא קרה בשום מקום. וברגעים הקשים והמורכבים, שנמשכו אל תוך הלילה.
כל יום שם היה עבורי שיעור מרתק לחיים, בלי סילבוס מוכן מראש.
אבל הנה אחד השיעורים החשובים ביותר, שלמדתי ישירות מהשר עצמו.
באחד הימים זכיתי ללוות אותו בביקור בבית הספר התיכון, שבו למדתי בעצמי. בפיילוט כזה שבו השר מדבר עם בני נוער על נהיגה ועל בטיחות.
זה היה יום שישי כזה של כמעט סוף שנה. יום כזה, שבו תלמידי י"ב עושים ממש טובה, שהם גוררים את עצמם לבית הספר, והמורים כבר עייפים בעצמם מעצמם, והשמש קורצת לך בשמיים שיאללה – אל תבזבז פה את הזמן שלך, לך לים כזה ...
מפה לשם, למרות הכל איכשהו הצליחו לאסוף שם את כל גוררי וגוררות הרגליים לאולם הספורט, והושיבו אותם שורות שורות ארוכות וגבוהות אל מול המגרש.
ואז נכנס השר, בכבודו ובעצמו.
הוא היה איש מאד חשוב בזמנו, עם קילומטראז' של עשייה לטובת הציבור, ורזומה מטורף בהרבה מאד פרמטרים מחיינו.
אבל בשבילם, בבוקר ההוא, עם החצי שמש בשמיים והמורות מעל לראש שמשתיקות אותם ומבקשות מהם להוריד את הרגליים מהמשענת של החברים שלהם - הוא היה די אף אחד. עוד איש מבוגר עם חליפה מחוייטת ועניבה כחולה, שרוצה להזכיר להם לא לשתות ולנהוג. עוד שעה להעביר בחיים.
אני לא זוכרת מה נאמר שם. אני מהמרת שאף אחד לא באמת זוכר. ירון כתב בכישרון נאום מוכן מראש בשפה פשוטה עם ההדגשים במקומות הנכונים. השר בעצמו כתב לעצמו כל מיני הערות על המסמך בעט כחול. והתלמידים הביטו בו בנימוס יחסי, או נימנמו בקצת פחות נימוס.
את השר כל זה לא הטריד במיוחד. הוא המשיך לספר על תאונות הדרכים. על התוכניות של המשרד לצמצום התאונות. על כבישים אדומים. ותחבורה ציבורית. על מספרי ההרוגים. ועל הקשר שבין שתיה ונהיגה, שהוא כידוע לכל, קשר פחות חיובי.
ואז, הוא דיבר על הצבא.
בעוד שנה בערך, תלכו לצבא. הוא אמר להם. וזה כבר סיפור הרבה יותר מורכב. תהיו עייפים יותר. ותרצו לצאת יותר בסוף השבוע. ותרצו לשתות. אני מכיר את זה טוב טוב מעצמי. מהבית. אני יכול לספר לכם, על הבנים שלי ...
והוא סיפר. הוא סיפר על הצבא. על השירות שלו. על הלוחמים שלנו. על הבנים שלו. על הבת שלו. על סופי השבוע אצלם בבית.
פתאום קרה דבר משונה
ניצוץ גדול האיר את אולם הספורט. האיש דיבר בהתלהבות גדולה. מדבקת. גוררי הרגליים הזדקפו פתאום, ורכנו קדימה. הם היו להוטים לשמוע אותו. וכל הדינימקה באולם השתנתה מקצה לקצה.
כשהמפגש נגמר זה כבר היה ברור, הם אולי עדיין לא ידעו מי הוא ומה הוא רוצה מהם, אבל הם היו סקרנים ונכונים לשמוע, הוא כבש אותם.
ואני, שרק צפיתי מהצד, למדתי ממנו את ערכה של התשוקה - הצבא והמשפחה שלו, היו שתי תשוקות אדירות בחייו, וכל אימת שהיה מדבר עליהם, היה הופך לאדם אחר לגמרי.
היום. כל כך הרבה שנים אחרי, אני מבקשת כל הזמן לגלות תשוקות. זאת אחת התשוקות הגדולות שלי.
תשוקה היא הגלגל המניע לעסק, לארגון, למנהל.
היא מאפשרת פתרונות יצירתיים למצבים מורכבים במיוחד. היא מניעה את הסביבה. היא מדבקת. היא הסיבה שבגללה אנחנו קמים בבוקר.
להרבה בעלי עסקים שמגיעים לתהליך, קל מאד לשים אותה בצד ולהתפתות לדבר על כסף, מטרות, ויעדים. לדבר על ה"איך" ולא על ה"למה?" כי ה"איך" זה קל – זה כאן ועכשיו. זה טכני ולא מצריך מאיתנו יותר מידי.
ה"למה" – זה קשוח. לפעמים ה"למה" הזה, ובעיקר העדרו – הוא כמו עצירת חירום של רכבת דוהרת. הצורך לבסס ולבנות את ה"למה" הקיים, או לייצר "למה" חדש, הוא תהליך מורכב. לפעמים אפילו מורכב מידי.
בחודש האחרון אני מלווה בעצב אדם שסוגר את העסק שלו.
לא בגלל שהוא לא מצליח בו. אלא בגלל שאבדה לו התשוקה.
חיפשנו אותה יחד. חיפשנו אותה בשינוי כיוון. במיקוד שונה. חיפשנו אותה בהתפתחות אחרת. אבל היא פשוט לא הייתה שם.
ככה זה עם תשוקה עסקית. אם לא מגדלים ומטפחים אותה בדרך קבע, היא יכולה בהחלט להעלם.
זה לא אומר שהיא נעלמת לגמרי. זה רק אומר שהיא חבויה עמוק, מתחת לשכבות של משהו אחר. של דרך חדשה. של מקום, שאליו לא טרחנו עד היום להפנות זרקור של תשומת לב.
לסיום
כמה שאלות שאני שואלת את הלקוחות שלי שמטרתן לסייע לך למצוא את התשוקה שלך, על חלקן יש מי שיודעים לענות באוטומט, אבל אני מציעה לך דווקא לקחת את הזמן ולחשוב:
אם כסף לא היה מהווה בעיה, מה היית עושה אחרת בחיים שלך?
מתי בפעם האחרונה עשית משהו נטו בשביל עצמך?
והמשימה הכי מורכבת בדרך לגלות תשוקה, או לחדד אותה היא משימת המשאלות – המבקשת ממך לכתוב משאלות בהתאם לגילך (אני עוברת על שלי בכל יום הולדת. מוחקת את מה שכבר השגתי, ומוסיפה עוד אחת לכבוד השנה החדשה).
השאלה שעליה אני מבקשת לענות היא -
אם היה אפשר לייצר מציאות שונה ולגמרי אחרת – ממש משאלת לב, בלי מגבלות, ממש כאילו פגשנו לרגע את דג הזהב, מה היו המשאלות שלך?
(אגב - שיהיה לי מלאאא כסף, זאת לא משאלה בעייני. המשאלה האמיתית היא ההגדרה המדויקת של כמה כסף יעשה לי טוב - כמה בחודש / בשנה. אבל כמה בדיוק).
הרהור אמיתי וכנה במשאלות הלב האמיתיות שלנו, הוא צעד קריטי בדרך להבין למה אנחנו כאן בכלל, ולדייק את הכיוון שאליו העסק הולך
לשתי מעצבות פנים יכולות להיות שתי תשוקות שונות בתכלית, שיהפכו את העסק שלהן לאחר לגמרי.
לארגון יכולה להיות תשוקה לעשות שינוי, שהרבה מעבר לכסף. וזה מדביק בתשוקה הזאת (או ממגנט אל התשוקה הזאת) עובדים אחרים.
זה לא תרגיל רק לבעלי עסקים, הוא רלוונטי לכל אדם על פני האדמה.
כולנו חיים רק פעם אחת, כדאי שנעשה זאת בתשוקה.
בהצלחה
פוסט חשוב