לסגור את העסק

אני רוצה לסגור את העסק.

התיישבתי מולה, מגייסת את כל הרצינות שיכולתי.

אבל למה לסגור? עוד לא פתחת בכלל..

הלקוחה הראשונה שלי הבריזה לי! היא אמרה ברצינות תהומית..

פעמיים קבענו, ופעמיים זה לא קרה. והכנתי הכל, וסידרתי, והיא לא באה.

היא רק בת 13, הלקוחה (שלי, לא שלה), אני מכירה אותה 9 חודשים ויום לפני שהיא נולדה, וכבר בבטן היה לנו ברור שלא מדובר במשהו רגיל,

וכבר כתבתי על הדרך המרתקת שהיא עברה בדרך להקמת העסק הראשון שלה – "מניקור לק ג'ל", אבל עכשיו, כשהיא ממש על קו הזינוק, היא רוצה בכלל לסגור.

אולי עדיף לאסוף בקבוקים,  בקבוקים לא מבריזים לך.. היא אומרת. ספק לי, ספק לעצמה.

את יודעת מותק שלי, אם אני הייתי סוגרת את העסק שלי בגלל הלקוח הראשון שאכזב אותי, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להיות מאושרת היום, כלומר, בטוח שהייתי עובדת במשהו, אבל לא בטוח שזה היה משהו שהיה ממלא אותי כל כך כמו היום.

מי היה הלקוח הראשון שאכזב אותך? היא שואלת בעיניים נוצצות.

היו הרבה, אני עונה.

בתחילת הדרך הייתי בטוחה שכל מי שמתקשר להתעניין כאילו סגר איתי כבר עסקה,  והייתי ממש משקיעה, מכינה הצעת מחיר חגיגית, מתקשרת, מנדנדת,

וכשלא ענו לי, או כשמישהו ענה לי ש.. לא...

הייתי ממש מתבאסת, הייתי מרגישה כאילו זה לנצח,

כאילו הלא הזה, חלחל לכל מילימטר בגוף שלי והפך להיות אני..

חשבתי לסגור, חשבתי לעזוב הכל,

חשבתי איזה כיף למי שמקבל משכורת כל חודש,

חשבתי שככה זה יהיה לנצח.

אבל הייתה לקוחה אחת במיוחד, שהתקשרה וביקשה משהו מאד ספציפי, והייתה לנו כימיה מאד טובה בשיחה, והיה לי ברור שאני יכולה לעשות מעולה את מה שהיא רוצה, ושלחתי לה הצעה, היא ראתה אותה, התלהבה ומיד באותו יום קבענו פגישה.

נסעתי לפגישה הזאת מלאה בהתרגשות וציפייה, בידיעה שאם אני לוקחת את הפרויקט הזה, אני יכולה להיות רגועה להרבה מאד זמן, גוף גדול, הכנסה בטוחה, מוניטין חשוב.

חניתי בחניון סמוך, יקר להחריד, וחיכיתי בשער שיכניסו אותי, אישורים, שומרים, שער אחד ועוד אחד,

זה לקח זמן.

אבל בסוף הייתה פגישה מקסימה, לבבית, שתינו תה מגניב, צחקנו, התחלנו לכתוב הכל, וקבענו פגישה נוספת כדי שנוכל לאשר סופית את ההצעה.

נו?

לפגישה הבאה היא פשוט לא הגיעה.

חניתי שוב בחניון, הלכתי שוב מרוגשת עם כל המסמכים שהכנתי, חיכיתי בשער, אבל לא הכניסו אותי.

השומרים היו מאד מובכים, אבל זה מה יש...

ישבתי שם מחוץ לשער, והתקשרתי, ושלחתי הודעה, וחיכיתי.

הייתי בטוחה שנפלה כאן טעות, שהיא בפגישה, שהיא אולי לא ראתה, יותר משעה חיכיתי. אבל היא לא הגיעה.

זה היה לפני עשר שנים כמעט, אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול, ועד היום לא שמעתי ממנה. אני יודעת שהיא בסדר, כי היא הגיעה אליי דרך מישהו שאני מכירה, אז בדקתי, אבל זה מה שהיה.

זה מאד עצוב, היא אומרת בכנות נוגעת ללב. לא ידעתי את זה.. איזה מזל שהיום את כבר לא שם.

זה רק נראה ככה, אני עונה לה, אבל לפעמים אני עוד שם,

לפעמים גם אני מתבאסת מאד כשהדברים לא קורים כמו שאני רוצה

הנה רק השבוע קיבלתי תשובה שלילית על מכרז שניגשנו אליו בפעם השנייה,

נכון, זה לא אישי ולא קשור אליי, ובכל זאת, לא זה תמיד כואב,

והנה לקוח אחר חשוב ואסטרטגי, שחשב משום מה שאני עובדת עבורו בהתנדבות, ועד ששנינו הבנו שלא, כבר עבדתי כמה שעות וכמה כעסתי על עצמי שככה התגלגלו הדברים.

ולפעמים תהליכים מסתיימים עוד לפני שבכלל הגענו לסוף, כי נגמר התקציב, או הזמן, או המנכ"ל מתחלף או מלחמה או את יודעת.. החיים עצמם..

להיות עצמאית זאת רכבת הרים, יש בה הרבה יותר "לא" מ"כן", לפחות בהתחלה,

יש בה רגעים מופלאים של חסד, ורגעים של תסכול תהומי וזה מפחיד נורא.

אבל אם לומדים להתיישב בנוחות על הכסא ולסמוך על המעצור, אולי אז אפשר להנות מהנסיעה, להרשות לעצמנו להרגיש את העוצמה של הכאן ועכשיו..

היא בת 13 עוד שניה,

זה גיל כזה שמקבלים בו כל חמש דקות החלטה הרת גורל אחרת, ואני יודעת שהיא בסדר, גם היא יודעת שהיא תהיה בסדר..

ואם לא, תמיד אפשר לאסוף בקבוקים...