וואי! איזו שנה!
בשבת האחרונה ניצלנו את רגעי החירות החלקית שעוד נותרו לנו והלכנו לקטוף רימונים ופטל.
השיטה מוכרת ופשוטה מאד- משלמים בכניסה ואז פשוט קוטפים, מה שאוכלים בשטח - אוכלים. את היתר מכניסים לשק מקומי בתשלום נפרד ולוקחים הביתה.
נכנסתי לחלקה, משוטטת בין העצים, העמוסים בפירות ורדרדים, מושיטה יד לקטוף אחד ואז קולטת ממש לידו אחד הרבה יותר יפה..
רגע. מעליו יש אחד יותר גדול.. או! בעץ השני נראה שהפירות ורודים יותר! ממהרת לעץ השני.. רגע...
וואי... ככה העברתי כמעט שעה, בחיפוש אחר הרימון המושלם..
ואז זה היכה בי! לא הרימון. התובנה.
בחיים, כמו בקטיף, אני מלווה לא מעט אנשים, שמחפשים את המושלם, שמחכים עוד קצת בשביל לצאת לשוק.
רק שהלוגו יהיה מוכן, ואז הדף, ואז האתר, שהמיתוג של מוצר, שכל הפוסטים ייכתבו, שתוכנית העבודה, האסטרטגיה השיווקית, עוד קורס.. עוד תעודה.. רק עוד רגע, רק עוד שבוע..
ואז... בזמן שהם מחכים שהכל יעבוד, הם גוללים את הפייסבוק ונעצבים אל ליבם, כי כולם כבר המציאו הכל / עשו הכל / לכולם הכל עובד... כולם, כאלה מוצלחים.. חוץ מהם.
וואי. זה ככה כבר שנים, אבל השנה זה בלט יותר מתמיד.
רגעי המשבר המטלטלים יצרו חיץ כאילו נורא מובהק בין מי שחיוני למי שלא, בין מי שעוצר לחשב מסלול מחדש, לאלו שלא רואים בעיניים, בין מי שצריך לבודד אותו ברגע אחד מהכל למי שהמשיכו לחיות את החיים כאילו כלום.
אתמול זכיתי לחגוג יום הולדת 35, אז איך את חוגגת? נשאלתי שוב ושוב.
זכיתי לראות זריחה עם החבר הכי טוב שלי, בעודו גורר אותי ברחבי העיר.. או כמו שהוא קורא לזה ״ספורט״, ואז נפרדתי משני ילדים עצמאיים בטירוף, ועמדתי 8 שעות מול חבורת שוטרים, שביום יום שלהם בוחנים מראות קשים בזירות מורכבות,
סיון הנדירה לקחה את הבן שלי מהגן במחווה של אמהות עייפות, וככה חיכתה לי עוגה מרגשת, נרות וזיקוק עם שוט של ואן גוך, במקום הכי לא צפוי.
לקינוח היה שוב מקצה שיפורים של הבוקר ואננס בין הכביסות.. בין לבין מבול של טלפונים והודעות שהצחיקו וריגשו אותי, והשאירו אותי בהוקרת תודה ענקית.
אני אוהבת את העבודה שלי, את השגרה שלי, את האנשים שמקיפים אותי, אננס ואת הררי הכביסות.
לא תמיד זה היה ככה, כן מעורב בזה המון מזל, אבל גם הרבה מאד עבודה קשה ונכונה ובעיקר - התמדה..
גם כשהכל אצל כולם נראה מושלם - התמדה. גם כשמסביב הכל היה נראה לי חסר סיכוי – התמדה.
מבחינה מסוימת ומשונה זאת בלי ספק השנה הטובה ביותר שהייתה לי, זאת לא הקורונה שעשתה לי טוב, זאת הדרך הארוכה שעשיתי עד לשנה הזאת, לתובנות האלה, לתחושה שעשיתי משהו, למעגלי החברות האלה שזכיתי להיות חלק מהם.
נכון, הייתה לי תוכנית עבודה מאד ברורה ל-2020, היו לי יעדים ברורים וידעתי בדיוק איך להשיג אותם, אבל החיים עצמם היו.
ובחיים עצמם - החוכמה היא להרשות לעצמי לא להיות מושלמת ולא לנהל חיים מושלמים, אלא לכעוס, ולהשבר, ולבכות, ולקום שוב ולחשב מסלול מחדש.
זאת הייתה יכולה להיות בלי בעיה בכלל אחת השנים הנוראיות, במקום זה הרווחתי חברי אמת חדשים, שלא היו לי קודם, ניסיון פסיכי בתהליכים מורכבים, מסגרת משפחתית אחרת ממה שהורגלנו בה, דיוק מוחלט של עצמי, וגם.. אורח חיים בריא יותר, שאנחנו לומדים לסגל לעצמנו.
אז מה השורה התחתונה - וואי
החיים נותנים לך רימון, תעשי ממנו רימונדה, אין מושלם, אבל גם אין מקום לחוסר אונים. יש תפיסת מציאות וגמישות מחשבתית, אפשר וצריך להתאמן עליה, היא נכונה לעסקים, אבל יותר מזה לבני אדם.
העולם משתנה לנגד עינינו, אל תתנו להזדמנות ללמוד ממשבר לחמוק מכם.
שתהיה לכולנו שנה טובה, מלאה כרימון בהזדמנויות, באפשרויות, בשמחה, באנשים היקרים לנו בבריאות, בהתמדה ובגמישות מחשבתית.