איך מפחיתים שחיקה בתקופה שבה אף אחד מאיתנו לא באמת חי בשגרה?

בשנים האחרונות זכיתי ללוות מקרוב עשרות ארגונים וצוותים מכל הסוגים.

עמותות, רשויות, חברות, צוותי חינוך, ארגוני טיפול, גופים ביטחוניים, מנהלים, מתנדבים, עובדים שנמצאים בחזית ועובדים שמנסים פשוט להמשיך להחזיק שגרה.

 איך מפחיתים שחיקה בתקופה שבה אף אחד מאיתנו לא באמת חי בשגרה?

צברתי מאות שעות של ליווי, הנחיה, תצפיות, שיחות עומק וראיונות עם אנשים שנמצאים בתוך המציאות הישראלית של התקופה הזאת - לא מהצד, אלא ממש בתוכה.

ובתוך כל המפגשים האלה חזרה שוב ושוב אותה תחושה:

האנשים עייפים.

לא עייפים של ״צריך חופש״

עייפים מהדריכות.

מהחדשות.

מהניסיון להחזיק הכול יחד.

מהיכולת לנבא את העתיד.

מהפער בין מה שקורה בפנים לבין מה שמראים בחוץ.

עייפים מהצורך לחזור מהר לתפקוד, גם כשאין באמת זמן לעצור ולעבד.

ועדיין - כמעט שלוש שנים (+ שלוש של קורונה) רב האנשים ממשיכים להגיע לעבודה.

מנהלים ממשיכים לנהל.

צוותים ממשיכים לעמוד במשימות.

אנשים ממשיכים להחזיק מערכות שלמות על הכתפיים שלהם, גם כשהם עצמם מותשים.

ובתוך המציאות הזאת, יותר ויותר ארגונים שואלים את עצמם:

איך ממשיכים להניע אנשים בלי לשחוק אותם עוד יותר? למרות שהמשימות נהיות מורכבות יותר, אינטנסיביות יותר וכח האדם שנושא אותם הולך ומדלדל.

והאמת היא, שלפעמים התשובה לא נמצאת בעוד יעד, עוד בונוס או עוד מצגת השראה. אפילו לא בערב גיבוש.

לפעמים היא נמצאת דווקא בדברים הקטנים והאנושיים.

1.  לראות אנשים באמת - לשאול מה שלומם ולחכות באמת לתשובה.

לזכור שלעובדים יש חיים שלמים מחוץ לארגון : ילדים, מילואים, הורים מבוגרים, חרדות, עומס, חלומות.

אחד הדברים שאני רואה שוב ושוב בארגונים שמצליחים להחזיק אנשים לאורך זמן, הוא לא תקציב הרווחה שלהם, אלא היכולת של מנהלים לעצור רגע ולהיות אנושיים.

לפעמים שיחת צוות קצרה בתחילת שבוע, רגע של צחוק, משחק קטן או פשוט מקום לנשום  עושים יותר מעוד מייל על תפוקות.

אנשים לא שוכחים מקומות שראו אותם בהם באמת.

2. לחבר אנשים למשמעות של העשייה שלהם

לא כל עובד חייב ״להציל את העולם״, אבל כל עובד צריך להבין למה העבודה שלו משנה משהו למישהו. גם אם הוא נמצא “מאחורי הקלעים”.

באחד הארגונים שליוויתי, מקום שאנשים עשו בו בעיקר דברים ״אפורים ומשעממים״ החלטנו להזמין למפגש צוות אדם שהפעילות של הארגון השפיעה עליו באופן אישי.

הוא פשוט סיפר את הסיפור שלו והודה לצוות.

זה היה אחד המפגשים הכי שקטים שהיו שם אבל גם אחד המשמעותיים ביותר.

כשאנשים רואים את ההשפעה של העבודה שלהם על אנשים אמיתיים, המוטיבציה נראית אחרת לגמרי.

3. ליצור קהילה, לא רק צוות

יש הבדל.

צוות עובד יחד.

קהילה מחזיקה אחד את השני גם ברגעים קשים.

דווקא בתקופות של חוסר ודאות, אנשים צריכים להרגיש שהם לא לבד בתוך המערכת.

ומהניסיון שלי לא צריך תקציבים גדולים בשביל זה,

צריך מישהו שהלב שלו במקום הנכון.

לפעמים דווקא הדברים הפשוטים יוצרים את החיבור:

שיחה אמיתית.

עשייה משותפת.

פעילות יצירתית.

התנדבות משותפת.

מפגש עם המעגלים המורחבים של העובדים.

מקום שמאפשר להיות בני אדם, לא רק עובדים.

4. לתת לאנשים מקום להשפיע

אחת הסיבות שאנשים נשחקים, היא התחושה שהם רק מבצעים.

שעוד החלטה נופלת מלמעלה.

שעוד שינוי קורה בלי ששאלו אותם.

שהם הראשונים לראות את הבעיות והאחרונים שמקשיבים להם.

אבל מי מכיר את הארגון טוב יותר מהאנשים שחיים אותו ביום־יום?

בלא מעט תהליכים שליוויתי גיליתי שהפתרונות הכי טובים כבר נמצאים בתוך הארגון אצל העובדים עצמם.

רק צריך לעצור ולהקשיב להם.

עובדים שמרגישים שיש להם קול, אחריות והשפעה - הופכים למחוברים הרבה יותר.

צרו קבוצות מיקוד, התייחסו בכל פעם לאגף, מחלקה, לקוח או מוצר אחד וחשבו יחד איך אפשר לשפר את אופן העבודה איתו / עליו. תופתעו מהתשובות, מבטיחה.

5. להבין ששייכות מתחילה במנהלים

בסוף, אנשים לא מתחברים למצגות יפות על חזון.

הם מתחברים לאנשים.

למנהל או למנהלת שידעו להיות אנושיים.

שיגידו את האמת.

שיצליחו להחזיק גם יעדים וגם בני אדם.

כי עובדים אולי מגיעים לארגון בגלל השכר, אבל הם נשארים  או עוזבים בגלל התחושה שלהם בתוך המקום הזה.

 ואולי דווקא בתקופה כמו עכשיו, שבה שום דבר לא באמת יציב, זאת המשימה הכי חשובה של מנהלים בארגונים:

לא רק להעסיק אנשים אלא לגרום להם להרגיש שיש להם מקום.