ואז הגיע טומי ...
לפני שישה חודשים הגיח לחיינו בסערה (ממש בסערה) טומי החמוד.
בגדול, כאילו מה הוא קשור?
החיים שלנו כבר היו לנו מאד ברורים. הגדולים גדולים. אנחנו אנחנו.
היו לנו יעדים לכל דבר ומטרות ברורות, למרות כל הקורונה והשביתות והמבצעים הצבאיים, למדנו להסתדר והצלחנו לנהל שגרות יום די ברורות ומסודרות.
או במילים אחרות, הסתגלנו לשגרה הבלתי שגרתית שלנו.
אבל אז בא טומי, ועשה את מה שתינוקות בגילו עושים, וזה להיות בעיקר תינוק.
ובכן, תינוק קטן לאנשים שרוצים בכל מחיר לשמור על שגרת היום שלהם, יכול להיות לפעמים אתגר גדול, גם אם מדובר בתינוק חייכן ומתוק, שעושה כמיטב יכולתו להשתלב וללכת עם הזרם (איזה ברירה יש לו?).
בכל מקרה, אצלי, העשייה בנקודת הזמן שטומי נולד בה, הייתה בזינוק כל כך משמעותי בהרבה מאד אספקטים, והרגשתי כאילו שכל הדבר הזה, כל מה שאני עושה, כל העסקים שלי, היוזמות שלי, הקריירה שלי, כל מי שאני בעצם עומד למבחן.
ואצל בעלי, החזרה לשגרה בשדה התעופה עם תום הקורונה, הכריחה אותו להיות נוכח הרבה יותר מהרגיל בעבודה, ולוותר במידה מסוימת על הספורט ועל לא מעט מקום לעצמו שהיה לו לפני כן.
השבועות הראשונים אתגרו את כולנו במיוחד.