ואז הגיע טומי ...
לפני שישה חודשים הגיח לחיינו בסערה (ממש בסערה) טומי החמוד.
בגדול, כאילו מה הוא קשור?
החיים שלנו כבר היו לנו מאד ברורים. הגדולים גדולים. אנחנו אנחנו.
היו לנו יעדים לכל דבר ומטרות ברורות, למרות כל הקורונה והשביתות והמבצעים הצבאיים, למדנו להסתדר והצלחנו לנהל שגרות יום די ברורות ומסודרות.
או במילים אחרות, הסתגלנו לשגרה הבלתי שגרתית שלנו.
אבל אז הגיע טומי, ועשה את מה שתינוקות בגילו עושים,
וזה להיות בעיקר תינוק.
ובכן, תינוק קטן לאנשים שרוצים בכל מחיר לשמור על שגרת היום שלהם, יכול להיות לפעמים אתגר גדול, גם אם מדובר בתינוק חייכן ומתוק, שעושה כמיטב יכולתו להשתלב וללכת עם הזרם (איזה ברירה יש לו?).
בכל מקרה, אצלי, העשייה בנקודת הזמן שטומי נולד בה, הייתה בזינוק כל כך משמעותי בהרבה מאד אספקטים, והרגשתי כאילו שכל הדבר הזה, כל מה שאני עושה, כל העסקים שלי, היוזמות שלי, הקריירה שלי, כל מי שאני בעצם עומד למבחן.
ואצל בעלי, החזרה לשגרה בשדה התעופה עם תום הקורונה, הכריחה אותו להיות נוכח הרבה יותר מהרגיל בעבודה, ולוותר במידה מסוימת על הספורט ועל לא מעט מקום לעצמו שהיה לו לפני כן.
השבועות הראשונים אתגרו את כולנו במיוחד.
תוסיפו לכל האקשן הזה חופש גדול עם שלושה ילדים בבית. עננת שביתה לפניו ואחריו, וזה די ברור שקשה מאד לנהל את כל הפרוצדורה הזאת בלי להשתגע.
זה לא שלא שמחנו.
שמחנו מאד, באמת, מהרגע הראשון.
אבל גם הבנו שהחיים כמו שהכרנו אותם משתנים לנו עכשיו שוב. לטוב ולרע,
וגם, אולי בניגוד לכל מה שחשבתי בעבר - ההבנה הזאת שילדים הם לא רק שמחה, אלא גם דאגות חדשות, הקרבות נוספות, לחץ ולא מעט כסף, ושבתוך כל האירוע הזה, נצטרך למצוא מחדש את המסלול שלנו, האישי, הזוגי, המשפחתי.
בתוך כל אלה, מצאתי את עצמי נעזרת במשפט שאני נוטה להגיד הרבה מאד ללקוחות שלי - "צריך להיות בתנועה... ולזכור שכל תנועה היא תנועה, לעלות על הגלגל ולהתחיל להזיז אותו, קצת. קטן כזה, בלי לכעוס על מה שלא, עם הרבה עידוד למה שכן".
כלומר, גם תנועה איטית, קטנה ומצ'וקמקת קדימה היא עדיין תנועה והיא עדיפה על כלום.
צעדים קטנים מאד יקדמו אותנו הרבה יותר מאשר לא לצעוד בכלל.
לכולנו יש רגעים כאלה, שהכל נראה גדול מידי. מפחיד מידי. קשה מידי.
לכולנו יש תקופות שלא בא לנו כלום, ולא נראה לנו שיש טעם,
זה לא בהכרח דיכאון (אם כי לפעמים שווה לבדוק גם את זה). לפעמים זה פשוט הרגע הזה, שבו הדברים פשוט לא קורים כמו שתכננו שיקרו..
לפעמים זה קורה בגלל לידה, או חלילה אובדן של אדם יקר.
לפעמים זה הוואקום הזה שמחלחל כשיש הרבה מאד עשייה ומעט מאד תוצאות.
לפעמים משבר בזוגיות או עם אחד הילדים.
יש אנשים שבשבילם הגשם הראשון הוא מבשר רעות, בלי שום אג'נדה. ויש את אלה שדווקא מבשרי הקיץ מלחיצים אותם.
אנחנו שונים ושונות זה מזו. יש לנו כפתורי הפעלה שונים וגם כפתורי כיבוי וכיבוי עצמי שונים.
היום, שישה חודשים אחרי,
אני יודעת להגיד מה רבה הייתה תרומתם של הצעדים הקטנים, כמה הם עזרו לי לשמור על הכשירות על השפיות והערנות.
ואני עוד מרשה לעצמי בחלק מהימים לקחת צעד אחורה כדי לבסס את אלה שיבואו אחריו.
ובכלל, למרות שאני אדם חדור מטרות, ויש לי רשימת יעדים לכל דבר (באמת, לכל דבר), ואני יודעת בדיוק מתי אני רוצה להשיג מה.. ואיך.. למדתי עם הזמן (עוד הרבה הרבה לפני שטומי המתוק נולד) שאני יכולה לעשות רק את מה שאני יכולה לעשות
ולפעמים, זה למרות הכל, לא מספיק.
ולכן, לפעמים אני כן עושה לעצמי הנחות.
אני כן מאפשרת לעצמי להזיז ליעד שקבעתי את התאריך שקבעתי, כי להלחם בעצמי להגיע לשם יהיה פשוט חסר תועלת, או להגמיש קצת את הקריטריונים ולהחליט ביני לביני שמותר לי לפעמים לעגל לעצמי איזה פינה קטנה ולא להיות מושלמת.
אבל הכי חשוב - להפסיק לכעוס על מה שלא עשיתי ולשמוח על מה שכן הצלחתי לעשות..
כי החיים לימדו אותי שלכעוס על עצמי לא יביא תועלת, ולכן אני מרשה לעצמי לפרגן לעצמי על הדברים הקטנים, גם כאן אבל לא רק..
בשורה התחתונה,
זה בכלל לא משנה באיזה מקצוע בחרתם, ומה גורם לכם להתעכב קצת, אתם לא לבד.
זה רק נראה כאילו כולם סופר מאושרים, מוצלחים, מרוויחים ועושים.
אבל היום, אחרי אינספור שיחות עם בעלי עסקים, ואחרי שאני מכירה היטב את העסק שלהם ואת איך שהוא נראה מבחוץ (אבל הכי הכי חשוב את איך שהוא באמת מבפנים..) אני יכולה להגיד בבטחון שבעולם המדומה שלנו, יש הרבה מאד מקום לאמת.
בראש ובראשונה לזאת שתאפשרו לחלחל לעצמכם
- תתחילו בנשימה עמוקה ובצעד ראשון של התבוננות.
העצירה הבאה היא לא "בריחה" מהעסק שלך, היא יכולה להיות באותה מידה מקפצה.
ועוד דבר שלמדתי במעלה הדרך והתחדד לי ביתר שאת בתקופת ה"טומי",
לפעמים כאבים, הם פשוט כאבי גדילה.
כשאנחנו מגדלים את התינוק הראשון שלנו (או לחילופין בשנים הראשונות בעסק) כל לילה לבן נראה לנו כמו נצח, וכל בכי מרגיש כאילו הוא שם בשביל להשאר ולעולם לא נקבל חזרה את התינוק החייכן והמתוק שהיה כאן אתמול... או את העסק שחלמנו עליו...
אבל לפעמים כל מה שצריך הוא סבלנות, התמדה וחמלה.
אחרי אלה תבוא ההבנה שיום אחד אחרי הלילות הלבנים והבכי, תצוץ לה משום מקום שן, שאיתה אפשר יהיה לטרוף את העולם.
קרדיט לתמונה - טובי ארבל המוכשרת וטומי הדוגמן החמוד