311682394
 

עושים עסק - מאמרים

עושים עסק מ-א' ועד ת' – האות צ' - צרות של אחרים

צרות של אחרים.




בתחילת דרכי העצמאית, היינו למעשה 3, שהם בעצם 6, כי לכל אחת היה גם את בן הזוג שלה. לטוב ולרע.

כל החלטה שקיבלנו, קיבלנו יחד, כל התלבטות, כל אבן בדרך, הפכנו אותה יחד.


יחד הלכנו נרגשות אל רואת החשבון. אל הבנק. אל הלקוח הפוטנציאלי הראשון.

יחד התלבטנו ימים על גבי ימים על הלוגו – הורדנו, הוספנו, עם צבע, בלי צבע, עם כיתוב ובלי ...

יחד שמחנו כשהטלפון צלצל בפעם הראשונה.

יחד התלבטנו איך ייראה האתר שלנו, מה נכתוב בדף הפייסבוק שפתחנו.

יחד התרגשנו מאד לקראת כל אירוע ויחד ניתחנו אותו מיד כשהסתיים.

יחד נעלבנו נורא, כשמישהי אמרה בסוף סדנא שהשקענו בה את הנשמה, שהייתה חוויה "בינונית" ושהיא לא תמליץ עלינו.

זה היה מעליב מאד. אבל לפחות זה התחלק בשלוש..


גם בני הזוג שלנו, בין אם רצו או לא, היו שם. הם היו חלק מהסיפור. אחד בנה את האתר. השני חישב חישובים., השלישי תמחר. אחד הביא את אחיו שיעזור. אחד גייס את יכולות האקסל הנדירות שלו. כל אחד תרם משהו. היינו צוות.

נסיבות טובות והחלטה משותפת הובילה את כולנו לפרק את החבילה.,

היה רגע כזה שהבנתי שאני לא טובה עבורן יותר במודל הנוכחי. שאני צריכה לבד.

חשבתי אז, ואני יודעת בוודאות היום שאני לנצח אוקיר להן תודה על הכנפיים שעזרו לי להצמיח באומץ בעצם היותן הן, ועל זה שאם לא הן, כנראה לא הייתי אני במקום שאני נמצאת בו היום.

אבל בשלב מסוים בדרך, העגלה הזאת הייתה עמוסה לי מידי. הצורך הזה בלהתייעץ כל הזמן ולקבל החלטות משותפות היה לי מורכב.


אז נפרדנו.

חילקנו מה שצריך היה לחלק באהבה גדולה וחישבנו מסלול מחדש.


אני זוכרת היטב את תהליך הפרידה, אבל זוכרת טוב יותר את הבוקר שאחרי.

היה שקט.


היו לי המון מחשבות. רעיונות. תובנות.

ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות, אבל לא יכלתי להתחיל.

זה לא שלא ידעתי מאיפה מתחילים, פשוט לא היה לי את מי לשתף.

כשהטלפון צלצל – לא היה מי שישמח איתי. כשההזמנה אושרה ויצאתי לדרך עם לקוח חדש, זה היה שלי, ממש שלי, ורק שלי.


כשהפוסט שלי הביא תוצאות מעולות – שלי.

כשמשהו גדול בעיני, שכתבתי בעמל רב ירד למצולות הרשת החברתית, כאילו לא היה – שלי.

נכשלתי – שלי.

הצלחתי – שלי.

לקנות – שלי.ל

מכור – שלי.

לתמחר – שלי.

הכל שלי.


גם כשכבר עבדו איתי אנשים נפלאים – הם היו "שלי". להשאיר? להיפרד? לשלם יותר? פחות? שלי.

הייתי יושבת מול המחשב, בוהה שעות במסך ומכרסמת את עצמי לדעת. כולם מסביב מצליחים כל כך. מוצלחים כל כך. כולם מוכרים, קונים, על כולם ממליצים, איך זה יכול להיות שלי זה לא קורה כמו לכולם? מה אני עושה לא נכון?


ככל שניסיתי לשתף את האיש המדהים שאיתי, קיבלתי אוסף פתרונות טכניים ופרקטיים נורא.

דברים שמאד הרגיזו אותי – זכו ממנו למענה קצר ותכליתי ובעיקר לפתרון מעשי. הזמנות שבוטלו ברגע האחרון – זכו ממנו להרמת מבט מודאגת – אז מה יהיה החודש?!

אבל אני לא חיפשתי פתרונות או דאגות, כאלה היו לי דווקא בשפע משל עצמי.

רציתי הזדהות. הבנה. מישהו שיהנהן בהבנה כשאת מספרת לו על לקוח שלא שילם גם החודש.. שיבין את הנימים העמוקים של מה שעובר עליך, כשאת מצלצלת שוב ומפנים אותך לגבייה, למנכ"לית, לסמנכ"ל, לאיש הרכש, לאשת הצ'קים הדחויים... שיחשוק איתך שיניים ויפטיר – "אין. תרבות התשלומים בארץ, זה פשוט מזעזע.."

אבל הוא לא יכול היה לעשות את זה בשבילי, גם אם הוא נורא רוצה.


האמת הפשוטה שלי היא שמי שלא עשה את הדרך הזאת בעצמו, לא יכול לעולם להבין כמה היא ארוכה, תלולה, מאתגרת. כמה קוצים דוקרניים פראיים יש בשוליה וכמה סכנות אורבות בה. אבל הוא לעולם גם לא יוכל להבין כמה מעיינות צלולים חבויים בה, בצידיה, במעמקיה. כאלה שאפשר רגע לעצור לצידם ולשטוף בהם את האבק, השריטות, לחבוש בהם את הפצעים, להרוות את הצמא, לנוח קצת בשמש ואז להמשיך במעלה הדרך.


העולם של מעגלי ה"נטוורקינג" – בין אם מדובר באלה המוכרים, הממוסדים, המאורגנים קבוצות קבוצות, ובין אם מדובר על נטוורקינג כזה שאדם עושה לעצמו ומאגד כמה חברים או חברות בעלי עסקים, הוא מעגל חשוב, בעיקר בצעדים הראשונים, בשנותיו הראשונות בחייו של עסק.


יש משהו ברגע הזה, שבו יוצאים מהבית אחת לכמה זמן בשביל לשמוע צרות של אחרים. לשמוע התמודדויות. אתגרים. דילמות. אכזבות והצלחות של אחרים.

ואם המעגל הזה טוב, אם מצליחים לחדור את קליפת האינסטגרם והפייסבוק ולגעת באדם עצמו, במה שהוא מוכן באמת לחשוף (זה דורש מאיתנו כמובן להרשות לעצמנו לחשוף בעצמנו ולהיות קצת פחות מושלמים), אבל כשמצליחים לעשות את זה בעצם מוצאים בעצם את השותף הראשון לדרך - זה שלפעמים יחזיק את ה"קוץ", כדי שנעבור וישחרר אותו אחרי שנמשיך. זאת שתצביע לנו על מעיין צלול ותעודד אותנו להגיע אליו – גם אם בכוחות אחרונים. זה שיוציא פתאום בקבוק מים מהתיק, ברגע שהכי זקוקים לו. וזאת שיש לה חברה שמכירה קיצור דרך משמעותי ותיתן לנו הזדמנות נפלאה שאפילו לא דמיינו אותה.


קל יותר ללכת יחד, לסלול דרך משותפת מצרות של אחרים.

הדרך הקלה ביותר לעשות את זה היא לבנות או להצטרף לרשת חברתית (אמיתית, עם בני אדם שמדברים ביניהם), בתשלום או בחינם, על קפה ומאפה או בערב בשרים משובח.,

אני באופן אישי פחות מתחברת לקבוצות שמודדות את המפגשים של חבריהן או מבקשות לשתף בהכנסות, אני כן מתחברת לקבוצות שמבקשות מחבריהן לא למכור את עצמם, לא להיות מושלמים, אלא להפך, לשתף במקומות הפחות טובים.


לצערי אין הרבה כאלה, אז הפתרון הפשוט הוא – פשוט להקים אחת, להזמין 2-3 חברות או חברים לבוקר קבוע של סיעור מוחות וחשיבה.


מניסיוני, זה עובד כמו קסם, עם הזמן אנשים מצטרפים ועוזבים, והקבוצה מקבלת חיים משל עצמה. לפעמים זה סתם בזבוז של שעתיים ולפעמים אלה שעתיים פורצות דרך. אבל האמת שזה בכלל לא משנה כל עוד ממשיכים לצעוד.

פוסטים קשורים

הצג הכול