תוצאות החיפוש

עם השנים אני מגלה יותר ויותר בעלי עסקים שלא הבינו עד הסוף את המשמעות וגודל האחריות, הכרוכים בהקמת עסק החלומות שלהם. בקבוצות ובפגישות הליוויי העסקי שאני מדריכה, אני מספרת המון על המשל הזה, ונדמה לי שנכון יהיה להביא אותו גם כאן, כהקדמה לאוסף מאמרים וטיפים שיהוו מתכון להצלחה. בואו נדמיין רגע אופה שאופה כל היום עוגות במאפייה. היא מגיעה בכל בוקר למאפייה, מחנה את האוטו בחניה האחורית, מחתימה את שעון הנוכחות, שוטפת ידיים, לובשת את הסינר שלה, אוספת את השיער, שוטפת ידיים שוב (בכל זאת קורונה וזה), וניגשת לעבודה. היא אוהבת את העבודה שלה, מאז שהיא הייתה קטנה הייתה יושבת ליד אבא ומסתכלת על הדברים שהכין, יחד הכינו עוגיות, ועוגה לשבת, ועוגה לחג, יחד ציפו, קישטו, ואכלו.. וככה תוך ערבוב, בחישה ולישה זה היה לה יותר ויותר ברור – כשהיא תגדל, היא תהיה אופה. אז עכשיו היא אופה במשרה מלאה, היא אופה עוגות, ועוגיות, ולחמים, ומחמצת, וחלה לשבת. מאחורי חלון הזכוכית היא רואה את הלקוחות, את החיוך על הפנים, את ההנאה, היא יודעת שהיא במקום הנכון שלה, או שבעצם... היא קצת מתבאסת. היא מתבאסת שלא משתמשים בחומרי הגלם הכי טובים שיש לשוק להציע, מבחינתה, לשים ממרח בטעם שוקולד ולא שוקולד אמיתי, זה ממש לא בסדר, וגם.. אם זה היה תלוי בה, היא הייתה עושה את העוגות אחרת, היא הייתה שמה אותם אחרת בתצוגה, אולי חותכת ומשאירה לאנשים לטעום. ואם היו מאפשרים לה, היא הייתה עושה את עוגת התמרים השווה שלה. אז אולי, אולי בעצם היא לא ממש במקום הנכון? כלומר, היא במקצוע הנכון, אין ספק, כולם יודעים כמה שהיא אוהבת לאפות. אבל היא צריכה לפתוח מקום משלה, עם שוקולד אמיתי, וחומרי גלם הכי פיין שיש, וחלון ראווה משגע. אז היא אוזרת אומץ, ואבא שלה תומך בה מאד, וגם האיש שהיא התחתנה איתו, אפילו שהוא פוחד פחד מוות, והשכנות, והשכן מקומה 6, שתמיד היא שולחת לו עוגיות בסוף שבוע, וחוץ מגיסה שאומר שזה בזבוז מוחלט של כסף, ושעכשיו זה ממש לא הזמן, ושלא קל להיות עצמאי בארץ, ו... בקיצור כמעט כולם חושבים שזה דווקא רעיון טוב. היא מפצחת את כל הקוד הבירוקרטי ופותחת עסק באופן רישמי, וכל הלילה היא חושבת על שם, ובבוקר יש לה רעיון מבריק לשם, והנה, כבר היא במחצית הדרך. אבל אז.. האופה שלנו מגלה את מה שמגלה כל עצמאי.ת בשנה הראשונה – כשהייתה שכירה, היא עשתה עוגות 95% מהזמן (להוריד את הזמן של ארוחת הצהריים ושיחות הקפה במסדרון), כלומר, רוב רובו של הזמן היא עשתה מה שהיא הכי טובה / אוהבת לעשות. עכשיו, כשהיא עצמאית, היא עושה: הנהלת חשבונות, מיתוג, שיווק, פגישה עם האיש של המקררים, פגישות נטורקינג, תהליך ייעוץ עסקי, קנייה של חומרי גלם, קנייה של קופסאות, החזרה של קופסאות שלא מיתגו כמו שצריך, פגישה עם הרבנות, חישוב, שעות בפייסבוק, בניית אתר, פגישה עם הבנק, טבלאות אקסל, דוח שנתי, הצהרת הון, פגישה עם מתווכים, גרפים, סרטונים, סדנאות שיווק, סדנאות אינסטגרם, השתלמויות בעולם האפייה, חידושים בעולם מעבדי המזון, תמחור, תשלומים, ברטרים, והרבה מאד חשיבה והתייעלות, אה, וגם עוגות. 30% מהזמן בממוצע היא עושה עוגות. 30% מהזמן עצמאיים בישראל בשנה הראשונה והשנייה עסוקים בלעשות את מה שהם חלמו עליו כל חייהם.. חלק גדול מהם מרגישים על בשרם את הנתון הזה ונשברים. זה קרה לפני הקורונה, אני מהמרת שזה יקרה בגדול אחרי הקורונה, מי ששורד את התקופה המאתגרת הזאת מצליח לייעל מעט את התהליך ולהעלות את האחוזים. את השבועות הבאים אקדיש לשני קווים מקבילים, שלדעתי כל בעל עסק צריך לאמץ, כדי לשנות את המתכון באופן שבו מצד אחד תעשו יותר את מה שאתם אוהבים ומצד שני תאהבו יותר את כל השאר. לי יש רק שמונה שנות ניסיון – לכולנו ביחד – הרבה יותר, שתפו אותי במה שעובד לכם כדי שכולנו נרוויח.

לוקח זמן לדייק את עצמך, או שבעצם אנחנו כל הזמן מדייקים את עצמנו, כי אנחנו משתנים כל הזמן, אז בעצם זה לא שזה לוקח זמן, זה החיים עצמם, בין דיוק לדיוק... בפרוש עלינו הקורונה, ניצבתי בפני הזדמנות חד פעמית לעצור את הגלגל, ולחשוב ביני לביני מה אני באמת רוצה והכי חשוב, איך אני רוצה. אני אוהבת לעשות את כל מה שאני עושה היום. אני אוהבת כל אחד ואחת מהלקוחות שלי, עצמאיים יחידנים, בעלי עסקים קטנים, בעלי עסקים קצת יותר גדולים, אוהבת להתלבט איתם, ללמוד מהם, להתאהב יחד איתם ודרכם, במה שהם עושים. אני אוהבת לעשות השמות ללקוחות שלי, את הרגע הזה שבו אני מוצאת את האדם שמתאים בדיוק כמו כפפת לטקס ליד עם אלכוג'ל, ואז אני עושה שני אנשים מאושרים לפחות. אני אוהבת לעמוד מול קהל בהרצאות או סדנאות, בין אם מדובר בשוטרים מקסימים, במסגרת תפקידי במכללה, או בבני הנוער, שמייצרים מציאות אחרת באופקים. אני אוהבת לשזור פרחים עם קשישות וקשישים במסגרת המיזמים החברתיים שלנו, או לשפץ מבנים או להזיע עם המתנדבים בצביעת משחקי רצפה ענקיים בשכונות שכוחות אל, אוהבת את הדרך, את התוצאה, את המתנדבים, את הקשישים, את הילדים, את החיוכים של רגע הסיום. אני אוהבת את בני הנוער שאני מלווה במסגרת תוכנית עסקי כפרי, שיוזמים עסקים בתוך כפרי הנוער שהם גרים בהם, עסקים עם קריצה לחקלאות ועם הרבה מאד פוטנציאל, תום וחדוות עשייה. אני אוהבת, באמת ובתמים את כל העשייה שלי בשנים האחרונות, את המסע המטורף הזה, את רכבת ההרים שקוראים לה החיים שלי. עד לפני כמה חודשים שמעתי הרבה קולות מבית ומחוץ, אבל בעיקר קול פנימי שאמר לי להתמקד, לעשות משהו אחד כמו שצריך ולהיות טובה בו, ובמקום הזה הייתי די חצויה כי אני באמת אוהבת את הכל ולא רוצה לוותר על כלום. היום אני מבינה שאני כן עושה משהו אחד שאני באמת טובה בו, ורק צריך לדייק את זה מספיק טוב כדי שזה יהיה ברור למי שקורא ורואה אותי. אני מעצבת תפיסה של הארגון בעולם החדש, תפיסה שלפיה ארגון חייב להיות קצת מכל דבר (קצת יותר גמיש, קצת יותר יצירתי, קצת יותר יציב, קצת יותר אקולוגי ועוד קצתים, והרבה מדבר אחד – מאושר). כן, מאושר. בפועל – ארגון צריך שיהיו בו האנרגיות הנכונות, תוכנית העבודה שמותאמת לו, האנשים הנכונים לו, ארגון צריך להשקיע היום בעובדים המאושרים של המחר, בסביבת העבודה, בחברה שבתוכה הוא נוכח, כי ההשקעה הזאת היא שמקנה לו יציבות לאורך זמן וגמישות שכל כך מתבקשת בימים כמו אלה. זה החזון שלי, הוא לא כתוב כמו ש"צריך", כי נמאס לי ממה ש"צריך". "הארגון של העולם החדש" הוא ארגון המאמץ תפיסת עולם של ארגון בר קיימא, המצוי בסינרגיה עם החברה ממנה הוא חלק, מקיים מודל אחריות חברתית פנים ארגונית כלפי עובדיו ובעליו, ועושה את העולם למקום טוב יותר באמצעות ניצול נכון של משאבים ובכללם – מבנה, הון אנושי, רווח ועוד. אין לי ספק שתשוקה, חדווה וחשיבה הוליסטית הם הגלגל המניע של הארגון בעולם החדש. אפעל לשילוב כלים מעולם היעוץ הארגוני, התכנון הסביבתי, הפסיכולוגיה הארגונית ועוד, בכדי ללוות את הארגון בפיתוח גמישות עסקית וחשיבה יצירתית בכלל הרמות. אין לי את כל התשובות לגבי מה שצריך כדי להצליח, אבל יש לי היכולת לאפשר לארגונים לחשוב אחרת, להיות גמישים יותר, יצירתיים יותר, שלמים יותר, ולהתאים את עצמם למציאות המשתנה. או במילים אחרות להיות ארגון מוביל בעולם החדש. ואם גם אתם רוצים להיות ארגון של העולם החדש, אתם מוזמנים לעלות לרכבת, נפצח את זה יחד.

נכון, אין עדיין מי שיודע להגיד חד משמעית אם אנחנו בתחילת התפשטות המחלה, אמצע או הסוף, אבל לכולם ברור שלקורונה יש השפעה משמעותית על הכלכלה: פיטורים, ירידה בצריכה, ירידה בהוצאות החברות, ועוד.. שלא נדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות של היחיד וההמונים המזינים אלה את אלה בפחד מהלא נודע. אני יודעת שיהיה בסדר. ברור לי שהכלכלה חזקה יותר מכל מחלה וסופו של דבר הוא שהעולם יתאושש, והשאלה היא לא אם, אלא מתי. אז מה אי אפשר לעשות בימים אלה, זה די ברור, אבל מה כן אפשר? להרחיב את האופק העסקי. מצרפת לכם רשימה חלקית (מוזמנים להוסיף עוד כיד הדימיון הטובה עליכם ולעשיר אותנו ברעיונות). זה זמן טוב לעשות זום אאוט על העסק / הארגון, להתכונן ולעשות התאמות למצב: האם נוכל להציע ללקוחות שלכם פתרונות "צנועים" / יצירתיים יותר? האם נוכל להקדיש את הזמן ללמוד ולבחון אילו הזדמנויות חדשות קיימות בתחום שלנו? מה נוכל להציע ללקוחות שלנו בסוף המשבר? האם נוכל להקדיש את הזמן לבחון את העלויות של העסק? ולראות במה אפשר לצמצם לטווח הקצר והארוך? יהיה קל יותר אם נחשוב על היום שאחרי האם יש דברים שנוכל להכין היום שיקלו עלינו את המעבר ממצב ניוטרל ל-דרייב בעתיד? למשל: הכנה של פרסומים, כתיבת מאמרים, צילום מאגר תמונות, כתיבת תוכנית עבודה, שיפור פני העסק, שדרוג האתר, או במילים אחרות – כל מה שאתם תמיד לא מספיקים. ננצל את הזמן גם להתבוננות על עצמנו – מה נוכל לעשות היום בשביל עצמנו? טיול בשמש? קריאת הספר שתמיד יושב ליד המיטה? לימוד של כל מיני מושגים שאף פעם לא הספקנו? יש לנו עובדים? ננסה להפיג אצלם את תחושת את אי הוודאות ולרתום אותם לטובת ההצלחה. מרחיבים את האופק העסקי - זה הזמן. איך עושים את זה? משתפים אותם במצב, בצורה השקופה ביותר שנוכל, נתייעץ איתם לגבי דרכי פעולה / רעיונות / מוצרים / שירותים חדשים ואולי אפילו דרכים יצירתיות לצמצום המשאבים הנדרשים לא נבטיח הבטחות ליום שאחרי, פשוט ננצל את ההזדמנות להפוך אותם לשותפים אקטיביים. לסיכום, משבר הוא הזדמנות לצמיחה, אבל הוא מחייב שנכיר בזה ונלחם תודעתית בתחושת הבאסה הגוברת.. חג שמח למרות הכל!

בתמונה למעלה ארוחת בוקר די סטנדרטית אצלנו בבית. בתמונה למטה סדרה די סטנדרטית אצלנו על המסך. בין לבין, ברשותכם, כמה מילים בקטנה על שיווק. אפשר להגיד לילדים שברוקולי יעשה אותם חזקים, לפעמים זה עובד. אפשר להבטיח להם שאם הם יטעמו, הם יוכלו לאכול קינוח, גם זה לפעמים עובד. אבל אפשר פשוט לקרוא לצלחת, צלחת ירקות של החיפושית המופלאה, נכון, הם גדולים מידי בשביל לחשוב שהיא באמת הביאה לי את הצלחת, אבל זה עדיין עובד.. שיווק הוא נס, שכל מי שאומר לכם שהוא פיצח אותו, משקר, כי גם הפיצוח, כמו סקרים, רלוונטי לשעתו. בחיים עצמם, שיווק של עסק פרטי או ארגון גלובלי, תלוי במזג האוויר, במגמות הצרכנות, בקורונה, במצב הבטחוני, ובעוד אלף סיבות שלא תמיד קל לפצח ולזהות, בטח שלא מבעוד מועד. האתגר הכי מאתגר בעייני עם עצמאיים הוא לא השיווק עצמו, כי אם העבודה על התובנה ששיווק הוא לא פוסט, אלא מכלול של פעולות, מכלול של ערוצים שונים והרבה מאד אמונה ותשוקה. אם עוד לא נוצרה אצלנו התשוקה הזאת - או שאנחנו לא בעסק הנכון, או שאנחנו לא משווקים נכון, או שטרם פגשנו את המלווה המתאים לכם. אז לפני שניגשים לתכל'ס, כמה שאלות: האם ניטרתם פעם את עבודת השיווק שלכם? ישבתם עם המספרים ובדקתם מי מהלקוחות שלכם הגיע מאיפה? האם בדקתם את איכות הלקוחות שלכם? נגיד שעשרה הגיעו מפייסבוק, ושניים היו ליד, שהגיע דווקא דרך השכנה. אבל השניים האלה היו הרבה יותר ריווחיים (ונעימים) מכל העשרה ביחד. האם עדיין נכון להמשיך להשקיע שעות על גבי שעות דווקא בפייסבוק? האם בדקתם את ערוצי השיווק הקיימים שלכם? שאלתם את עצמכם איזה עוד ערוצים קיימים עבורכם? (ברמה האישית שלכם כאנשים וגם ברמת פילוח מדויק של קהל היעד שלכם?) האם שאלתם את עצמכם איפה אתם כן יכולים להנות משיווק, כלומר, לעשות אותו בלי להרגיש שעושים אותו. האם ברור לכם ההבדל בין שיווק ומכירות? האם יש לכם אסטרגטגיה? ברורה עם יעדים, מספרים ומטרות? מענה כנה על כל השאלות הוא כמעט חצי הדרך לפתרון. רבים חושבים שבעיה של שיווק שמורה רק לעצמאיים ועסקים קטנים. אספר לכם בסוד שאני מכירה כמה וכמה ארגונים שמגלגלים מחזורים מכובדים, ומעולם לא התפנו לנטר את השיווק שלהם, ולא מיפו את דרכי השיווק הקיימות אלא - עושים דברים כי ככה עושים אותם... מציעה להתחיל במיפוי הכי פשוט וקלאסי, מה עובד לנו, מה נהוג בענף, מה הלקוחות שלנו באמת רוצים לשמוע מאיתנו, ומה קיים בשוק. משם, נתחיל בגיבוש אסטרטגיה והערכת הביצועים שלה. בהצלחה (:

לפני כמה שנים הכרתי מישהי שהגדירה עצמה כמורה לחיים מאושרים. נפגשנו באיזה אירוע ומאז עקבתי אחריה בפייסבוק, היא העלתה חדשות לבקרים תמונות מאושרות של בית מתוקתק, טיפים לגידול ילדים, לזוגיות מאושרת, לניהול זמן ועוד.. ולצד הטיפים כמובן חבילות אימון לכל מיני מכאובים בלא מעט כסף. במקביל למעקב בפייסבוק, בעל כורחי עקבתי אחריה גם בחיים, עת שובצנו באותו הגן. הכרתי אותה בכל הפעמים שהייתה מאחרת להביא את הילד מהגן, בהתמודדויות היומיומיות שלה עם ילד סופר מפונק, שמנהל לה את החיים, בריבים עם הבעל לא פעם ולא פעמיים, והפרצופים שהיו עושים זה לזאת במסיבות הגן, אל מול הטנטרומים של הילד, בתלונות הבלתי פוסקות על הגננת בקבוצות הווטסאפ. או במילים אחרות מדובר באישה בלתי... שהיא אולי אדם מאד נחמד, אבל לא הייתי רוצה ללמוד ממנה הרבה, מה עוד שבחיים עצמם היא נראתה רחוק ממאושרת. ממנה למדתי את השיעור הראשון, עוד כשכירה, הפייסבוק הוא פלטפורמה של חיים מקבילים. בפייסבוק כל אחד יכול לספר מה שבא לו על מה שבא לו. בחיים האמיתיים, אתה אתה. עם השנים, ואחרי שעות על שעות של פגישות עם מתאמנים שלי, למדתי את השיעור השני - יושבים אצלי לא מעט מנהלים ומנהלות, יזמים ויזמיות, כולם ברוכי כשרונות, רובם נראים אנשים חזקים ובטוחים, חלקם עושים במחי יד עסקאות של מיליונים וביד השני מנהלים עסק ועובדים וחיי משפחה. אבל בשקט בשקט, חלקם מוכנים להגיד דבר או שניים על פחד, וחוסר בטחון, דבר או שניים על בדידות גדולה, על הצורך להחזיק במסיכה יומיומית, על הצורך הבלתי נשלט לדווח על החיים הטובים, לצלם ארוחה אטרקטיבית במסעדה מפונפנת, לכתוב ברכה לבן הזוג ולהגיד לו כמה שהוא נהדר, גם כשהוא פחות. אז מה השיעור השני? רק כשאנחנו מודים בזה בפני עצמנו, נוכל להתחיל לעבוד באמת. השבוע בקבוצת הוורקינג נט שלנו, דיברנו על מסכות, זה לא היה קל, להגיד מול כולם מי אני מתחת למסכה. מה לא הייתי רוצה שיראו לי.. אבל הדיבור הזה איפשר לכל הנוכחות בשולחן להבין משהו על הפייקבוק,ללמוד משהו על עצמן, להיות בעלות מקצוע טובות יותר, מודעות יותר. והנה השיעור השלישי - לפעמים, זה לא שהדשא של השכן ירוק יותר. לפעמים השכן פשוט יוצא באמצע הלילה לצבוע אותו, ואם ממש נתקרב, ואם נרשה לעצמנו לגעת, נוכל לראות מקרוב את עקבות הצבע, ואז אולי נוכל להפסיק להתעסק בשכן ונתפנה ללכת להשקות את הדשא של עצמנו. בתמונה, אני ופרחים מפלסטיק...

במסגרת חיפושיי אחרי כל מיני דברים משונים ללקוחות שלי, חיפשתי השבוע סדנאת שוקולד לקבוצה ספציפית באזור גאוגרפי עקרוני. השתמשתי בפלטפורמה החביבה עליי (פייסבוק) ובאחת הקבוצות שניחשתי שיהיו בה כמה וכמה בעלי עסקים שאוהבים שוקולד. כתבתי בדיוק מה אני מחפשת - לכמה אנשים, מה צריך להיות שם, תאריך, וכו׳. וקיבלתי תיוגים והמלצות מפה ועד להודעה חדשה. כיאה לאדם היסודי שאני מתיימרת להיות, פתחתי את כל ההמלצות והתיוגים, קראתי, התרשמתי, עליתי שני קילו מלקרוא, וגיליתי שלכ-50 אחוז מבעלי העסקים שהומלצו, יש אכן פוטנציאל לעמוד בבקשה שלי. לפיכך חיפשתי בכל אחד מהדפים את הדרך ליצור קשר, השארתי פרטים (מדוייקים), מה אני צריכה, למתי, וכו׳ ובשורה התחתונה ביקשתי - הצעת מחיר. והמשכתי לעבוד. בחלוף היום חזרו אליי מחצית מבעלי העסקים שפניתי אליהם, רק אחד חזר בפלטפורמה שבה השתמשתי (במקרה הזה הודעה בפייסבוק) עם מחיר והערה שאני מוזמנת לפנות אליו בהמשך לכל מה שצריך. היתר, מתוך רצון גדול להיות מקצוענים (בלי ציניות, נשבעת) - חזרו טלפונית, שאלו שאלות יסודיות, הסבירו לי מה ייחודי אצלם, העשירו את ידיעותיי בתחום הקקאו, או במילים אחרות ... בזבזו לי זמן יקר על שיחות טלפוניות, שלא רציתי בהן בכלל (הרי אם טלפון היה הקטע שלי, הייתי מתקשרת, לא?). האחרונה ענתה לי במייל שיווקי עם כל סוגי הסדנאות, מתכונים, נאום המעלית, נאום המלך ובסוף בסוף ציינה שהיא לא פנויה בתאריך שביקשתי והיא מצטערת.. [וגם... בלי מחיר]. הסוף, למען הסר ספק, היה הבחירה ביחיד שנתן לי הצעת מחיר בפייסבוק, ולא, הוא לא היה הזול ביותר. בחרתי בו כי הרגשתי שהוא מרגיש אותי, שאם ככה הוא עונה לי, כנראה שזה יהיה גם השירות שאקבל, שירות מותאם לי. ושלא תטעו, אין לי ספק לגבי מקצועיותם, כוונותיהם ורצינותם של האחרים, להפך. גבירותיי ורבותיי, בעלי עסקים, אנשי מכירות בארגונים, נשות שיווק, הנה כל התורה על רגל אחת עם קצת שוקולד בפה: אפשרתם ליצור אתכם קשר במייל / בווטסאפ / באינבוקס, תעמדו בזה גם מעבר לצעד הראשון. אני יודעת שאנחנו רוצים נורא לעשות את מה שנכון, אבל אם אנחנו גם רוצים להרוויח, נעשה את מה שנכון ללקוחות שלנו. ואם אנחנו רוצים לייצר אסטרטגיה שנכונה גם לנו וגם ללקוח. אני כאן. (זמינה בפייסבוק, ווטסאפ, מייל ויונת דואר, נסו אותי) ....

כמעט בכל יום אני פוגשת שני טיפוסים. הראשון שומר בקנאות על חלק האלוהים הקטנה שלו – היועץ העסקי שלו אמר לו לפני ארבע שנים להתמקד, מאז הוא ממשיך ומתמקד, מחדד ומחדד ומחדד את המוצר שלו לקהל יעד ספציפי להחריד ושם את כל הביצים הייחודיות שלו בסל קטנטן אחד. עד כדי כך הוא ממוקד, שכמעט ואין לו למי לשווק... השני טוען בתוקף "כולם" קהל היעד שלי. וגם כשאני ממשיכה לשאול הוא ממשיך לענות. כולם. ולא רק שכולם קהל היעד, יש לו גם מה להציע לכולםםם, והוא קופץ על כל הזדמנות. הביצים שלו פזורות בכל כך הרבה סלים, שלפעמים הוא פשוט שוכח איפה להתחיל לחפש אותן, אני משווק הוא חוזר ואומר, מונה את כל ערוצי השיווק, מסביר את כל האסטרטגיות, ובכל זאת הוא כאן, משהו לא עובד. הנה השנקל שלי. האמת היא כנראה איפשהו באמצע בין שניהם. או שתיהן אם תרצנה. האמת היא שגם סבתא שלי ידעה שלשים את כל הביצים בסל אחד זאת טעות, אבל היום, בגלל / בזכות הפייסבוק והמדיה הדיגטלית זו אפילו טעות גדולה יותר. למה? כי "קהל היעד" שלנו נזיל הרבה יותר מבעבר, לויאלי הרבה פחות, והעולם משתנה בקצב הרבה יותר מהיר מזה שאנחנו מסוגלים לנבא. אז מה כן? נחליט על סל מוצרים ברור, בעלי רווחיות משתנה, ונקבע נאת התמהיל הנכון שיביא אותנו ליעד הכספי שקבענו במסגרת תוכנית העבודה השנתית. סל מוצרים יכול בהחלט להיות מוצרים משיקים / משלימים – או מוצרים שונים בתכלית. הסוד הוא להבין מה הערך המוסף שלנו כנותני שירותים ולחבר אותם יחד, כך שיהיה ברור קודם כל לנו, אחר-כך ללקוח. דוגמא נפלאה בעיני היא הסופר לעומת המכולת. פעם הייתה מכולת, והיה ברור לנו מה יש שם, אחר כך הגיע הסופר, שמוכר את כל מוצרי המכולת וגם... הכל.. אז הוטמע השם סופר וברבות השנים ברור לנו מה זה בדיוק. נברור את קהלי היעד של כל מוצר / שירות שאנחנו מציעים ונשווק אותו בפלטפורמה המתאימה לו. עצמאיים יחידנים? נברור בינינו לבין עצמנו מה המוצר שיאפשר לנו הכנסה פסיבית, כדי שנוכל למשל לצאת לחופש מידי פעם (שלא נדבר על חופשות מחלה או פנסיה) מבלי לפגוע משמעותית בהכנסות, אם עוד אין לנו כזה – זאת המשימה שלנו השנה, לפתח אחד (או להשקיע את הכסף באפיקים אחרים, אבל זה לפעם אחרת). אה ... ואיך קשורה לאה גולדברג? כבר בשנות ה-30 החליטה גולדברג (ולא רק היא, גם אלתרמן ושלונסקי ואחרים) לשים ביצה קטנה בסל המסחרי יותר של האמנות, והשתתפה במה שרבים מכנים היום "כתיבה שיווקית". לצד יצירות גדולות, גולדברג חתומה על לא מעט פרסומות, ספרונים ושירים שיווקיים נטו, שנכתבו בהזמנת הלקוח (ברוב המקרים ללא קרדיט למשוררת): "ובינתיים היינו מוציאים לאור גיליונות בודדים של 'טורים', וגם גיליון כזה לא זו בלבד שלא היה מכניס שכר סופרים כלשהו, אלא, אדרבא, לשם כיסוי ההוצאות היינו כולנו כותבים שירי רקלאמה [פרסומת] לחברות מסחר ומודעות". אם אין לכם עדיין תוכנית שנתית, כדאי שתכינו אחת כזאת.

קודם כל אני מתחייבת שלא תהיה כאן אפילו לא מילה על פוליטיקה, חוץ מהמילה פוליטיקה, שחזרה פה פעמיים. זהו. מעכשיו אין. מה כן יהיה? תובנה קטנה על שותפות, אג'נדה בשנקל על הקשר שבין ניהול בית לניהול עסק. וטיפ. מקצרת עבור מי שאין לו כח לקרוא עד הסוף – אם אין לך כח לקרוא עד הסוף אולי הגיע הזמן למצוא את הכח הזה... בעייני – ניהול בית שקול לניהול עסק לכל דבר ועניין. זה נכון לגבי בית של זוג צעיר ובית של זוג עם שמונה ילדים באותה המידה. כמו בעסקים כך גם בבתים, יש דינמיות מסוימת, הרגלים ונורמות, שלפעמים נדמה לנו שהם החיים עצמם, השורשים שלנו, או במילים אחרות – ככה זה. אני לא יועצת משפחתית, גם לא נראה שאי פעם אהיה, אבל אני כן מרשה לעצמי להסתכן בעצה ידידותית, שעצמאיים יכולים להרוויח ממנה בגדול, ושכירים יכולים להרוויח ממנה בקטן, והנה היא על רגל אחת: התייחסו אל הבית שלכם כעסק, הרשימה המשותפת – לניהול העסק. הפכו את המשפחה לארגון שכולם רוצים להיות חלק ממנו, ריווחי, עם מטרות מגובשות, משאבי אנוש מעולים, ושותפות אמיתית של החלקים המרכיבים אותה. שותפות היא מושג חמקמק. הרבה אנשים שואלים אותי – תגידי, בעלך עוזר לך? אני תמיד אומרת לא. ומוסיפה אחר כך בשיא הרצינות – הוא שותף שלי, לא "עוזר לי". וכשותף, הוא לא רק שווה חובות, הוא גם שווה זכויות. היינו – אם הוא בוחר להלביש את הילדים בשני צבעים מנוגדים (הוא לא באמת עושה את זה..) אז הוא החליט, וזהו, זה לא שאין ביקורת בכלל. אבל אין ביקורת על כל מה שלא מערער את יציבות ה"עסק המשותף". יש לנו "רשימה משותפת" כמעט לכל דבר. רשימה של מה יש במקפיא, של מה צריך לקנות, של משימות שמחכות שיעשו אותן.. ועוד היד נטויה. זה סוג של "ניהול מלאי" אם תרצו (וזה חוסך מלאא כסף. תסמכו עליי). אבל היום בעידן האפליקציות זה גם מאד פשוט וקל לשתף ברגע האמת את כל מה שצריך לקרות ב"עסק שלנו" ולאפשר מעקב משותף ולקיחת אחריות הדדית. אתמול ישבתי עם זוג מקסים- היא בעלת עסק, הוא עוזר לה איפה שיכול, היא חושבת שהוא יכול יותר, הוא לא יודע מה זה אומר יותר. בעסק, כמו בבית, הכל מתערבב להם, שעות העבודה, חשבון הבנק, הציפיות, האכזבות.. מתי לאחרונה כנסתם ישיבת הנהלה? שאלתי. הם צחקו. אני רצינית. הדגשתי. בהרבה מאד בתים מוותרים על ישיבת הנהלה מסודרת (אל תגלו לאף אחד, אבל גם בהרבה ארגונים יש נטייה כזאת), בכל זאת, זה פחות כיף, זה מכריח אותנו להתמודד אחד עם השניה, עם המציאות ועם הניתוק מהטלפון לשעה. כשותפים אנחנו מנהלים ישיבות הנהלה לפעמים עם השותפים הזוטרים שלנו ולפעמים רק הנהלה בכירה, אבל תמיד מדובר במפגש שעולים בו רעיונות, רצונות, ציפיות, הבהרות ומעל לכל מטרות – איפה אנחנו רוצים להיות בעוד איקס זמן ומה צריך שנעשה כדי להגיע לשם. אין פה "תורה מסיני", רק האמת הפשוטה שלי, יש עוד הרבה דרכים לעשות את זה, יותר ממוזמנים לשתף אותי בתובנות ובטיפים שלכם לניהול יעיל יותר. בפרוס עלינו השנה החדשה, מאחלת לכם להפסיק להתנהל ולהתחיל לנהל כל תחום שתבחרו. שנה טובה ומתוקה

אני אוהבת פלאפל. מאד. כשהייתי קטנה הייתי מבקשת מבעלי הדוכנים לעשות לי פלאפל בלי פלאפל, או כמו שאבא שלי היה מסביר לבעל הדוכן המבולבל "פיתה עם סלטים..." היום אני אוהבת פלאפל עם פלאפל ולימון כבוש, וסלטים... אלוהים ככה נדמה לי, נמצא בכדורים הקטנים. כחובבת פלאפל מושבעת אני נוהגת לפקוד מפעם לפעם את עופר פלאפל במודיעין. בשביל להגיע אליו צריך לנסוע במיוחד, הוא נמצא במרכז פצפון במודיעין, בלב שכונה קטנה, מרכז מיושן. אין כמעט שום דבר במרכז שהוא נמצא בו שיכול להביא אותי לשם שלא לשמו, ועדיין, מתי שאני באה – הדוכן הומה. בשנים האחרונות הוא הפך להיות חלק מתהליך הליווי העסקי שלי, הוא לא יודע את זה (למען האמת הוא לא באמת מכיר אותי, רק אומר לי שלום כמו לכולם). אבל אני מביאה אליו הרבה מאד עיניים סקרניות של יזמים שרוצים לפתוח עסק או כבר מצויים בו ואפילו לא פעם מביא איתי מנכ"ל רעב (הלוואי שיכולתי להגיד מנכ"ליות – עוד לא לקחתי איתי מנכ"לית...) אני מביאה אותם איתי כי הפלאפל באמת מעולה. אבל בעיקר להמחיש מודל עסקי מעולה בדוכן שלדעתי לא עולה על 3 מ"ר. הנה כמה מילים על המודל ועל המקום, שאם עוד לא הכרתם, שווה קפיצה. עופר עצמו הוא בחור חביב ביותר, אבל הוא כמעט ולא נמצא מאחורי ערימות הפלאפל והצ'יפס המוקפדות. איפה הוא נמצא? הוא משקיף. מי שכן עושה את העבודה הם תמיד נערים ונערות צעירים בחולצות ממותגות וחיוך רחב. ת מ י ד. כבר שנים כאמור אני אוכלת שם, רבים מהנערים והנערות ששירתו אותי בעבר כבר בטח השתחררו מהצבא, אולי אפילו הקימו עסקים בעצמם, אבל איכשהו הם תמיד נראים אותו הדבר, חייכנים, מלאי תודעת שירות ואהבה לפחמימות מפוקפקות ולאנשים. אצל עופר השיטה מאד ברורה - אני נשאלת על עמדתי בעניין החומוס. מצהירה על שתיה ומקבלת מהבחורה המתוקה בקופה פיתה בשרנית. משם אני לבד. הפלאפל והצ'יפס חופשי, גם הסלטים, הכל עומד למסדר ומתנקה אחת לכמה דקות, כמו גם השולחנות, הבקבוקים, הכל בסדר מופתי, בשקט מחוייך, באווירת הצבא היעיל ביותר בעולם. אין אצל עופר שקשוקה, גם לא חביתת ירק, אין סלט שלא היה שם לפני חמש שנים, אין חידושים מרעננים, אין מבצעים, אולי אם אבוא על מדים, לא ניסיתי. זאת לא פרסומת לעופר, כאמור אנחנו לא מכירים בכלל, אז למה בכל זאת אני עושה מזה עניין? משהו במודל העסקי שלו עובד טוב יותר בניגוד לכל הסיכויים, הרי אם נחשוב קר – על הנייר הוא מרוויח פחות (לא זול להחזיק צוות גדול כל כך, לא קל להעסיק בני נוער) המיקום שלו לא אטרקציה, אין גיוון. בפועל, ההבדל בינו לבין עשרות דוכנים שפקדתי (רק אלוהים והמשקל יודעים כמה) הוא המיקום של עופר, כמי שמרשה לעצמו לקחת צעד אחורה ולהתבונן בעסק שלו, או במילים אחרות - לנהל. היכולת שלו להיות יותר בניהול של העסק ופחות בתפעול שלו מאפשרים לו להנחיל את הערכים, שחשובים לו, לצוות שלו – הניקיון, ההקפדה, השירות. כל כך הרבה עצמאיים ועצמאיות עסוקים בשלב התפעול והשיווק ושמים כמעט לגמרי בצד את תפקיד המנכ"ל. הוא לא צריך להוציא כסף על שיווק, הוא מכניס את השיווק לכל מנה. הוא כנראה מנהיג טוב, כי יש לו קהל עובדים מאתגר במיוחד ושירותי באותה מידה. יש לו מוצר טוב והוא שומר עליו בחרדת קודש. יש עוד המון, אבל לכתוב פוסט ארוך כל כך על מנה פלאפל זה מוגזם. עכשיו תורכם. לכו ללמוד, שבו עם פיתה ביד ועיניים סקרניות וקחו משהו קטן על מנהיגות ופלאפל. אה, ושימו לימון כבוש, זה שדרוג רציני – באחריות. קרדיט לתמונה: אתר איזי - Easy.com

לחלק מכם הפוסט הזה ירגיש טיפשי. לחלק הוא יהיה משמעותי. בשביל כמה וכמה לקוחות שעוברים איתי תהליך החלטתי כן לכתוב.. כי מי יודע מה מרגישים אלה שלא נמצאים כאן להגיד לי. אפרופו פייסבוק 1.פייסבוק הוא בעיקר רשת חברתית. האלגוריתם הזה שכולם אוהבים לדבר עליו הוא בסך הכל עובד בצורה הגיונית, הוא מראה לנו את האנשים שאיתם יש לנו אינטרקציה ומניח שהיתר לא מעניינים אותנו. רוצים לייצר עניין עם חברים רחוקים? עלינו לעשות מה שאנחנו עושים בחיים האמיתיים - להתעניין בהם, באופן יזום. וראו קסם, למחרת הפייסבוק ידאג לספר לנו בדיוק באיזה טיול הם היו עם המשפחה. ככה זה. 2. אפרופו חברים כמו בחיים האמיתיים, אנחנו לא נכנסים לחדר שיושבת בו קבוצת חברים, צועקים מה אנחנו מוכרים ויוצאים, זה לא שיווק נכון, אלה סתם צעקות. ככה גם בפייסבוק. אנחנו רוצים לשווק בקבוצה? צריכים להיות חלק ממנה. נשאל, נגיב, נצחק, נספר סיפור, נייצר אינטרקציה, נשווק את האדם שאנחנו, לא את השיקוי הנהדר שרקחנו מתמצית צבי ים. 3. אפרופו צבי ים. רב האנשים שאני פוגשת פוחדים פחד מוות להגיב בפייסבוק, כי זה אוטומטית מייצר אצלם הצפה של התראות. אם זה לא מספיק ברור תגידו אבל ככה זה עובד: מגיבים, שולחים, ואז... לוחצים על שלושת הנקודות בפינה הימנית ומבקשים מהפייסבוק להשבית את ההתראות (יש ציור קטן של פעמון ועליו קו - זה זה!). לפעמים אין עדיין כבה, אז עושים הפעל ואז שוב כבה. שתי שניות ואין התראות. למה זה חשוב? כי אם לא נגיב אז האלגוריתם השובב יאפשר לנו פחות ופחות להחשף. 4. אפרופו חשיפה. זה ידוע לכל ש... אנשים לא קוראים תוכן בכלל / כן קוראים דווקא תוכן / שאנחנו חייבים לקצר את הטקסט / שאנחנו חייבים להאריך את הטקסט / לספר סיפור / כן / לא לרשום תאריך... זה מבלבל ובעיקר לא נכון. מה כן נכון? זאת תורה שלמה והיא תורה מותאמת אישית, לכו ללמוד אותה. 5. אפרופו תיוג... תייגו אותנו בפוסט מעצבן - שלוש הנקודות הקסומות יאפשרו לנו להסיר את התיוג מהפוסט ולהוציא אותנו ממעגל ההתראות האינסופי. לא רוצים להעליב את הדודה שתייגה אותנו? נכבה התראות... 6. אפרופו התראות אנחנו חברים בקבוצה של בעלי כלבים ג'ינג'ים עם שפם בקריית עקרון? יש שם פעילות שוקקת חיים? אנחנו שם, אבל לא מעניין אותנו כל מה שקורה כל דקה. ניגש להגדרות הקבוצה ונשנה את הגדרת ההתראות. אפשר לעשות את זה בכל קבוצה ולהחליט איזה קבוצות כן חשוב לנו להיות מעודכנים בכל רגע ואיזה ממש לא. איך יודעים אם קבוצה טובה לעסקים? יש בה דיונים רציניים? תגובות? היא כנראה מנוהלת היטב ותוכלו למצוא ולהתמצא בהם, במקביל קחו בחשבון שאם נבחר לפרסם את עצמנו בקבוצה בניגוד לכללים - ככל הנראה יבעטו אותנו ממנה.. 7.אפרופו האשטאג זה חשוב אבל לא הכי חשוב. הוא מאפשר לאנשים שמחפשים נושא מסוים למצוא אותנו ביתר קלות ולהחשף למי שאנחנו ולמה שאנחנו עושים גם הרבה אחרי שהפוסט נכתב. בעסקים - כדאי לערוך מחקר קצר ולהבין איך כדאי ונכון לכתוב כדי שמי שיחפש אותנו - ימצא. 8. אפרופו חיפוש, מדי פעם, נחפש את המושגים שרלוונטיים לנו (למשל גמילה מחיתולים אם אני יועצת גמילה) הלקוחות שלנו מקיימים דיונים ברחבי הרשת בדיוק על הנושאים שבהם נוכל לתת עצה טובה, הפנייה, חוות דעת או אפילו קישור לאתר שלנו. 9. אפרופו קישור לאתר זה האתר שלי www.tald-hr.com אני מלווה ארגונים בבניית תוכניות עבודה וזה חלק ממה שאני עושה - מסירה חסמים.  אז אם אתם מכירים מישהו שעדיין מפחד מפייסבוק, שתפו אותו, ואם יש לכם טיפים מגניבים שיהפכו את הפייסבוק לגן עדן עבור אחרים, שתפו אותי. אין תזמון טוב יותר מעכשיו, כשתוכניות העבודה של 2020 כבר מתחילות להכתב. 10.אפרופו תזמון, בדף עסקי בפייסבוק אפשר לכתוב מיליון ואחת פוסטים ביום אחד, ולתזמן אותם כך שיטפטפו בקצב הנכון... שינוי קטן בהגדרות = יותר זמן פנוי לנהל את העסק. 11.אפרופו אפרופו. מתה על המילה אפרופו. מילה פריכה כזאת ... (: 🤣

בעיקר על אחת המתאמנות שליוויתי בשנה החולפת. היא הגיעה אליי בשנה שעברה בימים המטורפים של נובמבר, כשהשריפות השתוללו וכולנו התפללנו לגשם בחרדה. שנת בצורת בעסק היא קראה לשנה הזאת "שנת בצורת" בעסק שלה, ואמרה שהיא יושבת כל היום מול המסך ומרגישה שככה העסק שלה נראה בדיוק - שריפת ענק בלי שליטה, והתחושה הזאת שהיא "רק" מחכה לגשם. השבועות הראשונים היו לשתינו קשים מנשוא. בצורת יוצרת כידוע הרבה מאד סדקים, מבחוץ אבל בעיקר מבפנים, בצורת עבור עצמאיים היא חוסר אונים גדול, סדק באמונה של כל מי שאנחנו. אולי אני לא טובה מספיק? אולי אני מתמחרת גבוה מידי? אולי הגיע הזמן שלי לסגור הכל ולחזור להיות שכיר? אולי טעיתי? בצורת עושה לעצמאים סדקים, ולא רק להם, גם לבני זוגם. היא סיפרה שבעלה היה מאושר כל כך כשסוף סוף יצאה לעצמאות, אבל היא רואה שככל שעובר הזמן הוא פחות ופחות אופטימי. סדקים. עם הזמן הצלחנו למצוא יחד את הדרך, לבנות תוכנית מסודרת, לקבוע יעדים ברורים ומטרות מוגדרות למצוא שבילים חדשים, נכונים יותר עבורה, ליצור מוצר חדש ומרענן, להפיח חיים בערוצי שיווק שכבר שכחנו, לזרוע זרעים שינבטו רק לקראת הגשמים הבאים. זה נשמע נורא מקסים, אבל בפועל ... כל שינוי כזה, כל תזוזה, כל דיוק של המתנה שיש לאדם להעביר לעולם, כל המסרים שהוא הוא היא לומדים להעביר, זאת דרך. והיא דרך מורכבת ומיוחדת, מסע של האדם עם עצמו, אפשר להגיד אפילו סוג של הריון. זאת זכות גדולה עבורי ללוות את הא.נשים שבוחרים בדרך הזאת. להיות שם כשהאסימון נופל, כשדברים קורים, כשפתאום, מתחילים לזוז. נפרדנו לקראת האביב, ומאז אני עוקבת אחריה ושמחה לראות אותה פורחת ומתפתחת. בעקבות השבוע הגשום האחרון ניצלתי את ההזדמנות המטאפורית לשאול לשלומה, הייתה לי שיחה מרגשת, מלאה באנרגיות טובות, ברעיונות, באהבה. לפני סיום שאלתי אותה, תגידי, מה עם הסדקים...? סדקים זה סדקים, את יודעת, היא הרצינה, הם נשארים שם לפעמים גם הרבה אחרי הגשם, בטח אם הם היו עמוקים כמו אלה שהיו לי לפני כן, אבל אני גאה בהם, הרווחתי אותם בכבוד. הם מאפשרים לי להיות טובה יותר ובעיקר מזכירים לי להערך כל הזמן לעונה הבאה..

לפני כמעט שנה באחד משיטוטי הרבים בחנויות האין סוף שטויות בחצי מחיר, שתמיד יהיו להם שני שמות ואחד מהם יהיה סטוק - שעון חול פשוט מפלסטיק בזיל הזול. הסתכלתי על חתיכת הפלסטיק הזו וחשבתי ביני לביני שהוא עשוי להיות פתרון לאחת הדילמות שכרוכות בגידול של שני ילדים, שבטוחים שהם דולפינים עם פיצול אישיות. למה פיצול אישיות? כי אצלי (אני יודעת, אצל כולם) לא מוכנים להכנס למקלחת, אבל גם לא מוכנים לצאת ממנה. בערב הצבתי את השעון במקלחת ושאלתי כבדרך אגב, אם הם חושבים שהם מסוגלים לנצח את השעון? ובכן, הדולפינים החביבים שלי פשטו את הבגדים בשמחה, ועשו כל שביכולתם כדי לתת פייט לאבק הלבן הזורם לתחתית. מה אגיד? בשנה האחרונה בזבזנו פחות מים, וחסכנו שעות ארוכות של ויכוחים על "להכנס" ואיומים של "לצאת", והחלפנו אותם בתחרות כיפית עם הזמן ובניצחונות קטנים ומוחצים של הדולפינים הקטנים. יצירתיות היא כישרון זה נכון, אבל היא גם בהחלט משהו שניתן לפתח. כמו כל דבר בחיים, יש כאלה שפשוט נולדו עם זה - אנשים שרואים בכל דבר הזדמנות ומצליחים לייצר לימונדות מתוקות ממלפפונים חמוצים, ולא כל כך מבינים רוב הזמן איך זה שאחרים לא רואים את מה שהם רואים. ויש כאלה שלא נולדו עם זה, אבל יכולים "להתאמן" על השריר הזה ולפתח אותו מספיק, כך שיוכל לשמש אותם בעת הצורך. (אני אגב בקטגוריה הזאת, מתאמנת כל הזמן) מתי מגיע "הצורך" הזה? יצירתיות, או יותר נכון הצורך ביצירתיות, נמצא סביבנו כל הזמן. ולא, הוא לא שמור רק לבעלי עסקים או לאמנים, הוא בא לידי ביטוי בכמעט כל אינטראקציה עם הילדים שלנו, בשיחה עם הפקיד בבנק שלנו, בתכנון בר מצווה לילד במינימום תקציב ובתהליך של דיאטה. יצירתיות לפיכך היא אורח חיים. אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לעבוד על השריר הזה? קיבצתי כמה טיפים שעוזרים לי מאד, ואני מקווה שתמצאו בהם ערך. מוזמנים כמובן להוסיף, להגיב, ולשתף אותי איך אתם התמודדתם עם הדולפינים שלכם. 1. שוטטו במקורות השראה – פינטרסט, יו טיוב, פייסבוק, סרטוני טד, ספרים ואפילו הצצה בתמונות ישנות שלכם, כל דבר חדש הוא כלי נהדר לגירוי היצירתיות. 2. עשו מדי פעם משהו שעוד לא עשיתם – הכינו רשימה של כל מיני חוויות שתמיד חלמתם / חשבתם / לא העזתם / חברים המליצו לכם - נסו לצאת לטבע, לנסוע למקומות חדשים, לשחק משחק אהוב, לטעום משהו שעד עכשיו נמנעתם ממנו במיוחד. חלק מהחוויות יהיו מהנות, חלק ממש ממש לא, אבל היי, גם ספורט הוא לא 100% הנאה ובכל זאת אנחנו מבינים את החשיבות שלו.. 3. הכניסו משחקי חשיבה למרחבים הפיזיים שאתם נמצאים בהם - קובייה הונגרית או כל משחק קצר בפלסטלינה או אוריגמי - בנייה של משהו פיזי בעזרת הידיים, שמכריח את המוח לעזוב דפוסים ישנים, ולפתח קשרים חדשים. כשהדברים האלה זמינים לנו, אנחנו משתמשים בהם יותר. נסו לפזר אותם במקומות שבהם אתם הכי זקוקים להם (במשרד, בפינת האוכל וכו') 4. שתפו וחפשו פרספקטיבה יצירתית חדשה - שאלו את החברים לדעתם ולרעיונות שלהם על כל מיני דילמות קטנות שממלאות את חייכם. והכי חשוב – התייעצו עם ילדים, להם יש הרבה פעמים פתרונות ורעיונות שאנחנו בכלל לא היינו מדמיינים. ככל שתדברו על דברים בקול, תשמעו את עצמכם ואת הסביבה, וסביר להניח שתמצאו הרבה יותר פתרונות ממה שדמיינתם.